צורת הסתכלות נפוצה והגיונית, אך עדיין שטחית לדעתי. רוב הישראלים לא רוצים להרים את השטיח ולבדוק מה יש מתחתיו.
* אשתמש כאן בגוף ראשון ("אני") אבל בחלק מהקטעים הכוונה לכל העולם החילוני והעובד.
אני ממן את הקבוצה הזאת (וקבוצות נוספות אחרות, שהן פחות "אחידות" וגדולות), כסוג של "דמי סטטוס קוו". עוד לפני קום המדינה רצו כאן דברים לא יעילים, לא הוגנים, לא שוויוניים וכן הלאה. ייצא שאני נפלתי בסטטיסטיקה של אלו שיש להם איזשהו סיכוי לעבוד בהייטק ולטוס לחופשות ולהתגורר במרכז ועוד שלל דברים "טובים", בעוד אנשים הרבה יותר חכמים, חרוצים ומוכשרים ממני נפלו בסטטיסטיקה על פלח/מגזר שפחות יהנה מכל זה. בין אם מפני שלא לימדו אותו ליבה או שהסלילו אותו לחיים צנועים ואף התסגרות בקהילה שלו.
מצב העניינים בישראל ייצר המון קבוצות מוחלשות, לעתים הן קטנות והבסיס המשותף שלהן הוא שונה ממה שרץ לנו בראש. הקבוצות הללו, באופן טבעי, יעשו כל מה שצריך בשביל לשרוד ולהנות מחיים טובים. אם אני רוצה להמשיך להנות מהלוקסוס לעבוד ולהשתכר הרבה, להנות מחיים חילוניים ויחסית לחרדים גם חופשיים (לא מאוד, יש עוד הרבה במה לשתפר), עלי לשלם תמורת זה. ולא, יהיה בלאגן בטווח הארוך, ומצבי יתדרדר.
אם אתעקש להיפטר מחובת התשלום, זה יצריך פיצוי רטרו-אקטיבי בקנה מידה אסטרונומי על-מנת לשחרר את הקבוצות הללו מהדטרמיניזם שדפק אותן ולספק להן חיים טובים + + , וגם להכליל כאן מרכיב של התנצלות על 78 שנים של אפליה לכל הפחות. מדובר בכמות של כסף וקניין שכנאה אף ישראלי לא מחזיק בה.
האפשרות השלישית היא לקדם ליברליזציה במובן הרחב, ובסוף גם בקרב האוכלוסיה החרדתית מרצונה החופשי, אבל זה יידרוש הרבה מאוד זעזועים בקרב החילונים בטווח הקצר והבינוני. אני בספק רב מאוד אם כל אותם אלו שבאים בדרישות לחרדים,
יטרחו תחילה להקריב מעצמם ורק לאחר מכן לבוא בדרישות לאחרים.
דוגמאות לרצון החופשי של החרדים להשתלב: אחרי הרפורמות של שנות הייצוב, נשים חרדיות נפתחו יותר לשוק העבודה. כמו כן, התפתחויות טכנולוגיות אפשרו לחלקם לצרוך מוצרים שמספקים מענה למנהגים דתיים וגם לרכוש השכלה מקצועית, כל אותן התפתחויות גרמו להם לפתח כלכלה פנימים של גמ"חים, הוצאות לאור וכדומה. אף אחד אינו נשאר חסין מפני חירות וליברליזציה של שוק חופשי. ולכן משם צריך להתחיל (הבעיה שחילונים מסודרים כנראה יתנגדו ברגע האמת).
ולכן אנחנו תקועים.