אבל זה בדיוק הבעיה. כולם מניחים שרק בגלל האישה (במקרה הספציפי הזה) מרוויחה פחות, שהיא עושה יותר פעולות "שווי כסף". אצלנו מטלות הבית מתחלקות שווה בשווה, למרות שאני מרוויח יותר.
במקרה הספציפי שלי, אם נדבר באופן פרטני, היו לי כמה תקופות: כשהייתי נשואה, הייתי סטודנטית במשך הרבה שנים והמלגה היתה בהתאם. למרות שהגרוש שלי הרויח יותר ממני, ולמרות שאני עשיתי יותר מבחינת הטיפול בילדים (אבל לא עבודות הבית), לא התאימה לי הבזבזנות שלו וחוסר האחריות הכלכלית. כך שלהרויח יותר זה לא תמיד אומר התנהלות כלכלית אחראית. ההתנהלות הלא אחראית שלו גרמה לנו לחיות כל הזמן במינוס, לא לחסוך לילדים ואפילו להוציא את כל כספי הפנסיה שלו בתקופות שבהן לא עבד כי החליט שהגיע הזמן שיתקדם לניהול במקום להיות חבר צוות רגיל. אז במקרה הזה, שהוא הפוך על הפוך, האם היתה לי זכות לפנות אליו ולהגיד שלא נראה לי, למרות שהוא אכן הרויח יותר כסף ממני (אולי כפול, באותה תקופה)? לדעתי כן. הוא סיכן את עתידנו המשותף בהתנהלות הבלתי סבירה שלו, והעובדה שהוא זה שהרויח את הכסף הזה לא משנה מבחינתי. אני לא מדברת על בזבוזים "קטנים" אלא על מינוס משמעותי ומפחיד. הוא עדיין, עד היום, חושב שאני אנאלית, פחדנית ומקובעת, ושאין לי יכולת להתמודד עם אי ודאות. היום הוא עדיין חי על הקצה, למרות שאם תראה אותו לא תדע, כי יש לו את כל סמלי הסטטוס המתבקשים - וילה, ג'יפ, שעון יקר, אבל אין לו חסכון לפנסיה.
בתקופה הנוכחית, אחרי שכבר סיימתי את הלימודים וקיבלתי תפקיד בכיר שמתגמל כלכלית, יש לי בן זוג שנמצא בתפקיד פחות בכיר משלי. הוא מרויח קצת פחות בברוטו, אבל בגלל ענייני מיסוי ההבדל מורגש מאד בנטו. התפקיד שלי הרבה יותר דורש מאשר שלו, ולמרות זאת אני עושה הרבה יותר בבית, מהסיבה הפשוטה שהילדים הם שלי ולא שלו, ויש דברים שבאופן טבעי אני אחראית עליהם. דוקא עכשיו, אני גם מרויחה יותר, גם עושה יותר בבית וגם מוציאה יותר. ההוצאות שלו הן ברמה כל כך נמוכה בגלל שהוא פשוט פוחד להוציא כסף, והחסכון כל כך גדול שהוא יכול לפרוש היום באופן מפנק למרות שיש לו לפחות עוד עשרים שנות עבודה. אני לא רואה סיבה שלא יעלה את רמת החיים שלו ולפעמים גם לוחצת עליו להוציא יותר כסף (על עצמו!), מה שהרבה פעמים מוכיח את עצמו למרות התנגדות ראשונית. למשל, הוא טס הרבה במסגרת העבודה שלו, ואני מתעקשת שגם אם הוא צריך לעשות השלמות כלשהם מכספו שהוא ידאג לקחת טיסות קלות שמאפשרות שינה טובה ולא לילות לבנים, שאם הוא יוצא בטיסה מאוחרת שישלם על חצי יום נוסף במלון כדי להתקלח ולהתרענן ושישכור רכב אם זה יותר קל גם אם זה לא משתלם כלכלית. מאז שהוא עושה את זה, הנסיעות הפכו יותר נוחות. בעיני, חלק מהמשאבים שלנו זה הבריאות שלו, וה- well being הכללי שלו, האנרגיה שלו כשהוא בבית ומצב הרוח שלו בכל יום ויום, ואני דוחפת להשקיע בכיוון הזה למרות שאני לכאורה מתערבת בהוצאת הכספים שלו וזה לא עניני.
אני מספרת את שני הסיפורים האלה דוקא בגלל שהם לא הסטריאוטיפ של אחד מרויח הרבה ונעדר, השני מרויח מעט ועושה עבודות בית. אם יש מטרות משותפות, הן יכולות להיות חסכון לילדים ובטחון כלכלי (כמו בדוגמה הראשונה שלי) או איכות חיים -> אריכות חיים (כמו בדוגמה השניה) אז לא ניתן להפריד בין כסף לבין נושאים אחרים, אחרת לא עובדים בצוות. אז בלי קשר כמה מישהו מרויח, אם נראה לו שהשני מבזבז והמטרות
המשותפות נפגעות, צריך וכדאי לדבר על זה אבל לא בצורה פטרונית אלא בצורה של שיתוף פעולה. אישית, כשנתקלתי בדילמה הזו אישית, למרות שהגרוש שלי הרויח יותר הבנתי שהשוני בהתנהלות הכלכלית כל כך גדול שהוא מפריע לחיים המשותפים. זה לא הפריע לי שזו אני שמרויחה פחות, אלא שלא יכולנו להסכים על מטרות ארוכות טווח ולעבוד בצוות כדי להשיג אותן. לא היתה פשרה ולא היה מו"מ, הוא פשוט סרב להתנהל באופן אחראי מתוך אידיאולוגיה של חיים ספונטנים, והאידיאולוגיה הזו לא התאימה לי. לצערי, נחשפתי לאידיאולוגיה הזו רק בשלב יחסית מאוחר בגלל שקודם לכן היו לנו סכומים קטנים מאד להוציא וזה לא ניכר אבל היו לנו חלומות - רק אחר כך הבנתי שבעיניו החלומות לאו דווקא צריכים להתממש ובטח שלא צריך לעבוד קשה בשביל זה, בעוד שלי היה ברור שאלה דברים ברי השגה ושיש דרך ספציפית שתביא אותנו לשם.