להחזיר את הדיון לפסים
יוקר המחיה מתבטא בתמחור הזוי של מוצרי צריכה, החל מטיסות ונופש וכלה בגבינה, חטיפים וסודה
יש מודל איתן של צריכה מתוחכמת שאמנם די נכפתה על הציבור החרדי מחמת ארחות חייו ושאר נסיבות, אבל בשורה התחתונה הוא מתרגם כח ציבורי של צריכה להוזלה של יבואנים ורשתות קמעונאות [ייבוא של אושר עד, מותג בשם קייטי שמן הסתם אף אחד חוץ מחרדי שהזמין במשנת יוסף לא מכיר, אבל חוסך לאנשים המון. זו סתם רק דוגמה, לא פרסום או דיס, כן?]
ואם מישהו ימכור להם ביוקר- הוא לא ימכור. בתקופת שינוי הבעלות בשופרסל וההשפעה על יש חסד המדפים היו מלאים, מלאים מדי. אז עשו מבצעים, ועוד יותר, והתחננו לרכוש מחדש אמון. זה עבד טוב, לצרכנים. כמו שצריך.
מסקנות ביניים: 1. אם אתה יכול להרוויח ממשהו [לקנות בזול ברשת זולה], למה לא בעצם
2. איך אפשר לתרגם מודל כלכלי של צריכה ציבורית למניעת שולי רווח הזויים כאילו מדובר בבנקים וריבית נוסח אמיר ירון
3. האם יש הבנה קולקטיבית שבולמי הזעזועים של הכלכלה במדינה הזו אינם אידיאולוגיים, דהיינו כל עוד הכלכלה תהיה של ״האנשים הנכונים״ מאיזה נוסח שתבחרו/שינצח בקלפי/בבית המשפט/בקרבות ג׳ודו/בהצבעה במשרד ראשי הפרקליטות והשב״כ/בארוחת ערב בביתו של רונן בר ו/או שרה נתניהו, כל עוד ויכוח כלכלי אינו מקצועי אלא משהו אחר-
אלו שמפסידים יהיו אלו שנותרו, אולי ניצחו במאבק, ואלו שירוויחו יהיו אלו שוויתרו על המלחמה, נשארו עם הכסף ושלוות הנפש בכיס.
אתם יכולים גם.
מעכשיו.
