ההוראה השנייה של סלינגר נוגעת לחוסכים הנמצאים קרוב לגיל הפרישה. קרנות פנסיה נמנעו עד כה מקליטת חוסכים מבוגרים; הסיבה לכך קשורה למנגנוני איזון אקטואריים פנימיים בקרנות שאילצו אותן לפגוע בחוסכים הקיימים, במידה והיו מקבלים את החוסכים המבוגרים. הפגיעה היא תוצאה של פער רעיוני הקיים בין התשואה השנתית המשמשת לחישוב הקצבה (4%), לבין הריבית חסרת הסיכון במשק. הפער הרעיוני מושת, למעשה, על החוסכים "הרגילים" (חוסך צעיר "סיבסד" חוסך מבוגר).
כתוצאה מכך, נוצר מצב אבסורדי, שבו מאות אלפי חוסכים שהגיעו לשיא מבחינת היקף הנכסים הצבור, אינם יכולים להתנייד בין חברות הביטוח ועשויים לשלם דמי ניהול גבוהים. באוצר ניסו להתמודד עם הבעיה באמצעות גיבוש מנגנון חישוב חדש לקצבה. המנגנון, המבוסס על שינוי טכני של הנוסחאות האקטואריות, יאפשר למנהלי הקרנות להשקיע את כספי הפנסיה ולייצר ערך לחוסכים תוך שמירה על יציבות קצבת הזיקנה. בצורה זו באוצר מקווים כי זכויותיהם של החוסכים הקיימים לא ייפגעו, ובו בזמן גם חוסכים ותיקים יוכלו להתנייד.
