לאחר זמן רב שלא פרסמתי פה, החלטתי לפרסם תגובה נוספת כיוון שמדובר באירוע שישפיע על חיי.
אתמול, 10 באפריל, רשמו לי משמרת מ־11:00 עד 15:00. יצרו אותה משום שיש יותר מדי אנשי צוות בסופרמרקט. במשמרת זו מחליפים את שאר הקופאיות בהפסקתן כדי שהתור לא יתעכב. באתי והחלפתי את כולן בתורן.
בערב פסח, 7 באפריל, גם עבדתי את אותה משמרת. עבדתי 4 שעות ו־9 דקות. ממה שזכור לי (מדברי המנהלת ולא מהסכם כתוב כלשהו), על משמרת שזנה פחות מ־4 שעות אין מורידים הפסקה, בין 4 ל־6 שעות מורידים רבע שעה, ומעל 6 שעות מורידים חצי שעה.
כששאלתי שלשום את המנהלת אם ינכו לי הפסקה, לא הייתה לה תשובה. ולכן החלטתי היום לצאת לשעה הפסקה – חצי שעה על ערב פסח וחצי שעה על היום. לא ישבתי במשרד כרגיל משום שידעתי שהמנהלת כל הזמן תעיר לי ותצעק עליי. לכן החלטתי "להתחבא" באחד המחסנים, אולם לצערי השומר פטפט עם לקוח וזה הפריע לי לקרוא. הלכתי למקלט בקופת החולים, ולאחר כמה דקות יצאתי משם מחשש שינעלוני בו. היעד האחרון היה פארק ליד המרכז המסחרי שבו נמצא הסופר שאני עובד בו. הפארק איננו רחוק, כשתי דקות הליכה מן הסופר.
ישבתי לי באוויר הצח וקראתי בספר הזיכרונות של אנגלה מרקל. לאחר כחצי שעה המנהלת החלה מתקשרת אליי. פעמיים לא עניתי, ובפעם השלישית הרמתי את השפופרת. לטענתה אסור לצאת מן החנות בזמן ההפסקה. היא אמרה לי ללכת הביתה ושהיא תרשום לי שעת יציאה בעצמה במקום שאחתים לבד. אמרתי: "נו טוב, עברה חצי שעה אז נחזור". אמרתי לה שאני בסך הכול מסתובב במרכזון, דבר שכל העובדים עושים ולא רק בהפסקה. על פי החוק מותר לצאת ממקום העבודה אם ההפסקה על חשבון העובד, ולא אכפת לי משום "ביטוח" – זו בעיה שלהם.
כשחזרתי השומר ואחד הסדרנים שאלו איפה הייתי, וסיפרו כי המנהלת חיפשה אותי בכל החנות. היא התחילה לצעוק עליי, אמרה לי להחתים את עצמי וללכת הביתה, ולבסוף אף צעקה לעיני כל הלקוחות ואנשי הצוות שהיא הזמינה בקשה לשימוע.
אינני יודע מה צופן העתיד, אך היום היה יום קשה עבורי. אני גם לא אקבל שום פיצויים מפני שזה החודש התשיעי שלי. נותרו לי רק שלושה חודשים… יום ראשון יהיה יום מעניין.
אגב לאחרונה המנהלת באמת נטפלת אליי כל הזמן. מתלוננת שאני "מושך זמן", מפצירה בי להחתים יציאה מהר יותר, מחפשת להפיל עליי משימות. אילולא הייתי היחיד שסופג את ההערות האלה, עוד הייתי יכול להבליג. אך ברור שיש להן פן אישי כלפיי. לרוב אני נענה לבקשותיה, למשל שלשום, 9 באפריל, היא ביקשה ממני לפרוק כמה קופסאות מסטיקים. לא רק שהבאתי אותן אלא שקודדתי מחיר על כל אריזת מסטיקים. היו חמש או שש קופסאות ובכל אחת 24 אריזות מסטיקים (זה לא מעט!), ולרוב ממש לא עושים את זה. גם יש שם שלט עם מחירם, אבל כדי שהיא לא תגיד בעתיד שאין עליהן מחיר, עשיתי זאת.
לא ברור לי מה יש לה ממני כל כך. אינני איש מדון; אני תמיד מנסה להתייחס לאנשים כפי שאני הייתי רוצה שיתייחסו אליי. אני תמיד מנסה להיות אדיב ומאופק, מדוע אין מעריכים זאת? איפה ה"קארמה" המובטחת?
youtu.be
