yossik
מודרטור
- הצטרף ב
- 24/1/15
- הודעות
- 14,202
- דירוג
- 16,447
יומן מסע מסוג אחר, לא קשור לכלכלה, חיסכון, השקעות וכו'.
ברצוני לחלוק אתכם חווית מסעי לנמיביה.
כתבתי את סיכום המסע לפני כ 10 שנים עבורי כדי שלא אשכח...
למה אני אומר מסע ולא טיול?
מהרבה סיבות.
טיול קבוצתי בדרך כלל אורכו כ 1 שבוע, 10 ימים או במקרים יוצאי דופן כ 12 ימים.
[לא כולל טיול אחרי שירות צבאי]
מתוך כלל הימים האלו בערך כיומיים + מבוזבזים על טיסות והמתנות לטיסות המשך כי מה לעשות?
בארצנו הקטנה אין הרבה טיסות ישירות ליעדים אקזוטיים.
כך שכול טיול הוא נטו בשטח קצר יחסית ובסופו יש הרגשה של חוסר סיפוק, החמצה ובזבוז של זמן יקר ערך.
לכן טיוליי בעולם היומעל 14 ימים שזה משאיר בערך 12 ימים נטו בשטח.
עכשיו כשזה למעלה משבועיים זה למעשה מסע כי אנחנו מנותקים מהבית המון זמן.
חצי בית ארוז בקיטבג + מחשב נייד + כמובן כול ציוד הצילום שבשרותינו.
במקרה שלי - חצובה, עדשת טלה, עדשה כולבויניק, עדשת 50 מ"מ, מבזק, עדשה רחבה, עדשת מקרו ומטענים.
4 סוללות לכול מצלמה, קנון D7 ו D50 לגיבוי, מצלמת וידאו, כרטיסי זיכרון ודיסק חיצוני לגיבוי תמונות..
אוף, שכחתי משהו? כן, ממיר מתח מ 24/12 וולט ממצבר מכונית/משאית ל 220 וולט. אולי רק את הכיור אני השארתי בבית.
[הערת אגב - אז איך מתמודדים עם כול המשקל העודף? שאלה טובה. הפתרון שלי הוא מעיל צלמים שאפשר לרכוש בשווקים ב 50 ש"ח, עם עשרות כיסים שבהם אני מטמין חלק לא מבוטל מהציוד וכך כשהוא עלי זה לא נחשב למשקל עודף].
בגילי המופלג, הספקתי לחרוש את העולם ומחליף פספורטים בגלל שנגמרו דפי הוויזה ולא משום שפג תוקפם
איפה לא הייתי?
חוג הקוטב הצפוני, פינלנד, גרינלנד, שוודיה, פריז, לונדון, רומא, ניו-יורק, מרוקו, דרום אפריקה, נמיביה, טנזניה, זימבביי, זנזיבר, אנגולה, בוצוואנה, אקוודור, איי גלפגוס, מרוקו ועוד...
אבל מסע אחד לא אשכך - המסע לנמיביה.
אני עדיין לא יודע מדוע המסע הזה נחרט כול כך בזיכרוני אבל כנראה מ 3 סיבות.
1. נהיגה עצמית ברכבי שטח כשהמסלול בגדול מוגדר אבל כמובן שנעזרנו במפות ומכשיר GPS לווייני מוטען מראש במפות מקומיות.
2. הסיבה השנייה הייתה בחירה סלקטיבית של המשתתפים שלכול אחד הייתה מהימנות מיוחדת, למשל:
בשלנית, צלם (עבדכם הנאמן), מדריך/גיאולוג (עורך הירחון 'טבע הדברים' שלצערי נסגר כבר), בידור (ערן דרבוקה) פיננסייר (חלפן כספים ודו"ח הוצאות)
בסך הכול היינו 8 (4 לרכב) וכבר מהיום השני היינו משפחה מאושרת.
3. הסיבה השלישית היא שהמסע הזה הפך אותי לצלם אוהב טבע
השם 'טבע הדברים' אולי מוכר לכם כירחון הטבע הישראלי ואהרון היה המפיק.
בטבע הדברים צילומיי מהארץ ליווי מספר כתבות - אבל כול כתבה זה סיפור בפני עצמו.
ועכשיו תאכלס לחוויות ואני מצטער, ממש לא יכולתי לקצר...
אז כך,
לפני למעלה מעשר שנים נחתי בווינדהוק, בירת נמיביה למסע צילום והרפתקאות ברחבי נמיביה.
נמיביה היא מדינה ענקית המספקת עושר של אתגרי צילום,
מצילום ציפורים ובעלי חיים, פורטרטים ועד לצילום סוואנות ירוקות ונופי מדבר ומרחבי אין קץ בתוליים.
מסענו החל בדיונות הענק הכתומות בדרום, והוא נמשך למפלי האפופה המרהיבים שעל גבול אנגולה בצפון.
מטרתנו העיקרית הייתה להגיע אל פילי המדבר הפראיים ואל שבט ההימבה אדום העור במרחבי הקוקולנד שבצפון. אזורים פראים קשים לגישה ולא מתוירים.
המדריך שלנו אהרון בנאקוט גיאולוג וצלם נחשף לאזור בעת עבודתו במכרות של אבני חן שאז גר בצמוד למקומיים בני שבט ההימבה לפני יותר מעשר שנים .
אחד הדברים הבולטים במסע בנמיביה הוא המגוון העצום של תצורות נוף.
אין כמעט יום שדומה לקודמו, ובמרבית הימים מתחלף הנוף אף כמה פעמים ביום, כך שלעולם אינך משתעמם.
התחלנו בדרום, בדיונות הגדולות של סוסוסווליי.
הדיונות הכתומות הן מהגבוהות והיפות בעולם, שצבעי הכתום המתחלפים בשקיעה ובזריחה הם מחזה מרהיב.
המשכנו צפונה ועברנו מנוף של סוונה אפריקאית לעיירת הנופש המקסימה סווקופמונד שעל שפת האוקיינוס האטלנטי ולרגע חשבנו שאנחנו בעיירה אירופאית עם בתי קפה ואפל שטרודל.
המשכנו למחרת במזג אוויר קריר לאורך האוקיינוס האטלנטי בדרכנו אל קייפ קרוס.
מושבה ענקית של עשרות אלפי כלבי ים בטווח נגיעה.
פנינו מזרחה, חצינו את רצועת הדיונות. בתוך דקות יצאנו מהענן הסמיך ומזג האוויר השתנה באחת;
שמש חורפית נעימה הציפה אותנו והתחלנו בטיפוס אל רמת דמרהלנד (Damaraland), ארצם של בני הדמרה ובני ההררו.
אט, אט התחילה הצמחייה להתעבות, וככל שהמשכנו מזרחה ראינו שהחלו להופיע זברות וג'ירפות לצד הדרך. באחד מעיקולי הנחל עמדו שני קרנפים שחורים וצפו בנו בסקרנות ,מחזה נדיר.
לקראת ערב הגענו ללודג' מקסים שם עצרנו ללינה בבקתות קש שנבנו בתוך ערוץ הנחל.
לקראת השקיעה התרווחנו על מרפסת העץ הרחבה, כשכוסות משקה בידינו ואנחנו מביטים באופק הנצבע באדום וסגול ובפילים המלחכים לאטם את הצמחייה העבותה שבנחל.
תמונת סיום ראויה ליום ארוך ומתיש.
יצאנו מפאלם ווך עם שחר.
הנוף מסביב היה טרשי ואדמדם, וסלעי בזלת אדומים כיסו את ההרים עד האופק.
עדרי דלגנים, זברות וג'ירפות שוטטו בין השיחים והעצים כשהם מנצלים את השעות הקרירות של הבוקר למרעה.
יצאנו מערבה אל ערוץ הנחל.
את השעות הבאות בילינו בהתבוססות בשבילי אבק ובנסיעה מהירה בנתיבים המתפתלים לכל עבר תוך ניסיון שלא לשקוע בחולות הטובעניים - השארנו אחרינו ענני אבק.
לבסוף הגענו למרכז הערוץ, וכאן יכולנו להאט מעט וליהנות ממראה הצמחייה הירוקה ומעצי השיטה הענקיים שמילאו את הערוץ.
כבר בכניסה לערוץ פגשנו עדר פילים גדול של כ-20 פרטים, שהרווה את צימאונו במי המעיין שנבע במרכז הערוץ מחזה מדהים וקצת מפחיד חיות ענקיות.
שמרנו מרחק מהפילים של כ-150 מ' וצפינו בהם מרותקים.
התקדמנו מעט, ואז הבנו שלמעשה עדר הפילים כמעט חוסם לנו את נתיב הנסיעה (בדיעבד אנחנו חסמנו את נתיבם).
המשכנו בנסיעה איטית ושקטה, חלפנו מוקסמים מטרים ספורים מזכר ענקי שעמד על הסלעים שלצד הכביש. המצלמות לא הפסיקו לתקתק,
לאחר מספר ק"מ נעמדנו שוב וצפינו בעוד עדר פילים מלחך את השיחים לא הרחק מאתנו.
התקדמנו למרות שהפילים היו על שתי גדות הנחל תפסנו אומץ והגענו למרחק של כ50 מ' מהפילים כדי לצלם טוב יותר.
ערן, שישב מאחור יצא לצלם וראה שהרכב זז מעט לשפר עמדה נלחץ וצעק לעודד הנהג שיעצור.
בתוך שניות היינו מוקפים בארבעה פילים זועמים, שעמדו לפני הרכב עם חדקים מורמים, מריעים בחמת זעם (ערן חשב שהפילים פה כמו בהודו)
הנהג שזיהה את הסכנה ניסה להתחמק עם הרכב, אך מכיוון שהערוץ חולי ברובו הוא התחפר עוד לפני שהפילים הגיעו לחזית הרכב.
זה היה כנראה אחד הרגעים המפחידים והמסוכנים שנקלעתי אליהם בחיי.
דוממנו את המנוע וישבנו ברכב קפואים מפחד, ללא תנועה וללא הגה, עד שלאחר כעשר דקות הואילו הפילים להירגע ולחזור לעיסוקם.
נאלצנו להמתין עוד למעלה משעה ברכב עד שהפילים התרחקו במידה כזאת שיכולנו לרדת, לפנות קצת חול מהגלגלים ולחלץ את עצמנו. קשה לתאר את ההקלה שחשנו.
המשכנו בתוך ערוץ הנחל מערבה בחיפוש אחר מקום מתאים להקים בו את המחנה ללינת לילה.
בדרך עוד הספקנו לראות ג'ירפות אלגנטיות מלחכות את צמרות עצי השיטה הענקיים.
הגענו לקצה הערוץ לקראת שקיעה, וחנינו מתחת לעצי השיטה.
יצאנו עם אוסקר (נהג, גשש מקומי ששכרנו) לאסוף עצים למדורה לפני שהשמש תשקע והקור ישתלט על המדבר.
הבוקר בערוץ הנחל הוא מחזה קסום במיוחד.
ערפל שמגיע מהאוקיינוס חוצה את רצועת הדיונות, מהלך יותר מ-80 ק"מ, ומציף את הערוץ למשך שעות ארוכות, עד שקרני השמש מפוגגות אותו.
בעוד אנחנו נוסעים מערבה, הבחנו בין הערפילים בעדר פילים נוסף מהלך לאטו בין עצי השיטה בתוך הערוץ, כאשר ערפל הבוקר משמש תפאורה למחזה.
ליווינו את העדר דקות ארוכות, מצלמים את הפילים מזוויות שונות בין גזעי העצים.
ולקראת הצהריים הגענו אל חלקו המזרחי הצר של הקניון.
קירות הקניון זקופים וחצובים בסלע והערוץ עצמו מכוסה צמחייה צפופה וירוקה, ומעיין קטן מתפתל במרכזו.
בחלק הזה של הקניון ניתן לראות אריות בסבך הקנים והשיחים.
המשכנו צפונה אל גבול אנגולה ומפלי האפופה המרהיבים הנפרשים כמניפה ענקית של מפלים וקניונים.
מנקודת התצפית ניתן לראות את הנהר מתפתל בתוך יער אינסופי של דקלים
הקדשנו את היום הבא למנוחה על יד המפלים בלודג' נעים, בבקתות קש בין הדקלים על שפת הנהר כשרחש המפלים מלווה אותנו בשנתנו.
ערכנו טיולים רגליים לאורך שפת הקניון מביטים במפלים השוצפים ומצלמים את זרם המים הבלתי פוסק ששואג.
המשכנו לאורך הנהר מזרחה ולקראת ערב ערכנו הפלגת תצפית לאורך גדות הנהר אל השקיעה.
מדי פעם התקרבנו אל הגדה כדי לראות ציפורים מיוחדות ונדירות כמו אנפת גוליית הענקית או קיני עיט הדגים על אחד העצים.
האופק נצבע באדום ואחר כך בסגול וכאשר חזרנו אל החוף כבר החשיך לחלוטין נערכנו לארוחת ערב על מרפסת עץ כשהנהר זורם מתחתינו ושמים מלאי כוכבים מעל.
עוד יום של נסיעה ארוכה לפנינו.
יצאנו משטח הקואקולנד ארצם של בני ההימבה, בדרך אל שמורת הטבע מהחשובות והראשונות באפריקה כולה.
השמורה שגודלה כשטח מדינת ישראל מגודרת מסביב ואנו נכנסנו אליה מהשער המערבי.
יתרונה הגדול של השמורה ויוחדה הוא בבורות המים המושכים אליהם את בעלי החיים מכל רחבי השמורה בעיקר בתקופת החורף היבשה.
למטיילים מוקצה משטח מיוחד לחניה ולצפייה, עבור צלמים היושבים ברכבם זו הזדמנות נדירה לצלם בעלי חיים מטווח קרוב במיוחד.
בשמורה יש מעל מאה מיני יונקים שונים כולל כ-2500 פילים ומעל 300 מיני ציפורים.
חמישה ימים בילינו בין בורות המים של השמורה כשאת היום החמישי, שהיה האחרון למסע כולו הקדשנו לצפייה ממושכת במארב של להקת לביאות שהסתתרו בעשב הגבוה ליד אחד מבורות המים, ממתינות בסבלנות לעדרי הזברות והגנו שהגיעו לשתות ממי המעיין.
למרות הניסיונות החוזרים כשלו הלביאות בניסיונות הצייד.
השמש החלה לשקוע ואנו מעט מאוכזבים שלא זכינו לראות טרף ונאלצנו לחזור אל המחנה צופים בשמש המאדימה שוקעת לאיטה מפנה מקומה לחושך שבא על המדבר...
טוב, זה ממש על קצה המזלג סיכום של 21 יום בשטח.
כן, שכחתי - היו המון פנצ'רים ונאלצנו להחליף מספר צמיגים.
יוסיק
ג.נ – הטקסט מבוסס על הברושור למסע ועדכנתי לגוף ראשון והתאמה למסלול שבחרנו.
ברצוני לחלוק אתכם חווית מסעי לנמיביה.
כתבתי את סיכום המסע לפני כ 10 שנים עבורי כדי שלא אשכח...
למה אני אומר מסע ולא טיול?
מהרבה סיבות.
טיול קבוצתי בדרך כלל אורכו כ 1 שבוע, 10 ימים או במקרים יוצאי דופן כ 12 ימים.
[לא כולל טיול אחרי שירות צבאי]
מתוך כלל הימים האלו בערך כיומיים + מבוזבזים על טיסות והמתנות לטיסות המשך כי מה לעשות?
בארצנו הקטנה אין הרבה טיסות ישירות ליעדים אקזוטיים.
כך שכול טיול הוא נטו בשטח קצר יחסית ובסופו יש הרגשה של חוסר סיפוק, החמצה ובזבוז של זמן יקר ערך.
לכן טיוליי בעולם היומעל 14 ימים שזה משאיר בערך 12 ימים נטו בשטח.
עכשיו כשזה למעלה משבועיים זה למעשה מסע כי אנחנו מנותקים מהבית המון זמן.
חצי בית ארוז בקיטבג + מחשב נייד + כמובן כול ציוד הצילום שבשרותינו.
במקרה שלי - חצובה, עדשת טלה, עדשה כולבויניק, עדשת 50 מ"מ, מבזק, עדשה רחבה, עדשת מקרו ומטענים.
4 סוללות לכול מצלמה, קנון D7 ו D50 לגיבוי, מצלמת וידאו, כרטיסי זיכרון ודיסק חיצוני לגיבוי תמונות..
אוף, שכחתי משהו? כן, ממיר מתח מ 24/12 וולט ממצבר מכונית/משאית ל 220 וולט. אולי רק את הכיור אני השארתי בבית.
[הערת אגב - אז איך מתמודדים עם כול המשקל העודף? שאלה טובה. הפתרון שלי הוא מעיל צלמים שאפשר לרכוש בשווקים ב 50 ש"ח, עם עשרות כיסים שבהם אני מטמין חלק לא מבוטל מהציוד וכך כשהוא עלי זה לא נחשב למשקל עודף].
בגילי המופלג, הספקתי לחרוש את העולם ומחליף פספורטים בגלל שנגמרו דפי הוויזה ולא משום שפג תוקפם
איפה לא הייתי?
חוג הקוטב הצפוני, פינלנד, גרינלנד, שוודיה, פריז, לונדון, רומא, ניו-יורק, מרוקו, דרום אפריקה, נמיביה, טנזניה, זימבביי, זנזיבר, אנגולה, בוצוואנה, אקוודור, איי גלפגוס, מרוקו ועוד...
אבל מסע אחד לא אשכך - המסע לנמיביה.
אני עדיין לא יודע מדוע המסע הזה נחרט כול כך בזיכרוני אבל כנראה מ 3 סיבות.
1. נהיגה עצמית ברכבי שטח כשהמסלול בגדול מוגדר אבל כמובן שנעזרנו במפות ומכשיר GPS לווייני מוטען מראש במפות מקומיות.
2. הסיבה השנייה הייתה בחירה סלקטיבית של המשתתפים שלכול אחד הייתה מהימנות מיוחדת, למשל:
בשלנית, צלם (עבדכם הנאמן), מדריך/גיאולוג (עורך הירחון 'טבע הדברים' שלצערי נסגר כבר), בידור (ערן דרבוקה) פיננסייר (חלפן כספים ודו"ח הוצאות)
בסך הכול היינו 8 (4 לרכב) וכבר מהיום השני היינו משפחה מאושרת.
3. הסיבה השלישית היא שהמסע הזה הפך אותי לצלם אוהב טבע
השם 'טבע הדברים' אולי מוכר לכם כירחון הטבע הישראלי ואהרון היה המפיק.
בטבע הדברים צילומיי מהארץ ליווי מספר כתבות - אבל כול כתבה זה סיפור בפני עצמו.
ועכשיו תאכלס לחוויות ואני מצטער, ממש לא יכולתי לקצר...
אז כך,
לפני למעלה מעשר שנים נחתי בווינדהוק, בירת נמיביה למסע צילום והרפתקאות ברחבי נמיביה.
נמיביה היא מדינה ענקית המספקת עושר של אתגרי צילום,
מצילום ציפורים ובעלי חיים, פורטרטים ועד לצילום סוואנות ירוקות ונופי מדבר ומרחבי אין קץ בתוליים.
מסענו החל בדיונות הענק הכתומות בדרום, והוא נמשך למפלי האפופה המרהיבים שעל גבול אנגולה בצפון.
מטרתנו העיקרית הייתה להגיע אל פילי המדבר הפראיים ואל שבט ההימבה אדום העור במרחבי הקוקולנד שבצפון. אזורים פראים קשים לגישה ולא מתוירים.
המדריך שלנו אהרון בנאקוט גיאולוג וצלם נחשף לאזור בעת עבודתו במכרות של אבני חן שאז גר בצמוד למקומיים בני שבט ההימבה לפני יותר מעשר שנים .
אחד הדברים הבולטים במסע בנמיביה הוא המגוון העצום של תצורות נוף.
אין כמעט יום שדומה לקודמו, ובמרבית הימים מתחלף הנוף אף כמה פעמים ביום, כך שלעולם אינך משתעמם.
התחלנו בדרום, בדיונות הגדולות של סוסוסווליי.
הדיונות הכתומות הן מהגבוהות והיפות בעולם, שצבעי הכתום המתחלפים בשקיעה ובזריחה הם מחזה מרהיב.
המשכנו צפונה ועברנו מנוף של סוונה אפריקאית לעיירת הנופש המקסימה סווקופמונד שעל שפת האוקיינוס האטלנטי ולרגע חשבנו שאנחנו בעיירה אירופאית עם בתי קפה ואפל שטרודל.
המשכנו למחרת במזג אוויר קריר לאורך האוקיינוס האטלנטי בדרכנו אל קייפ קרוס.
מושבה ענקית של עשרות אלפי כלבי ים בטווח נגיעה.
פנינו מזרחה, חצינו את רצועת הדיונות. בתוך דקות יצאנו מהענן הסמיך ומזג האוויר השתנה באחת;
שמש חורפית נעימה הציפה אותנו והתחלנו בטיפוס אל רמת דמרהלנד (Damaraland), ארצם של בני הדמרה ובני ההררו.
אט, אט התחילה הצמחייה להתעבות, וככל שהמשכנו מזרחה ראינו שהחלו להופיע זברות וג'ירפות לצד הדרך. באחד מעיקולי הנחל עמדו שני קרנפים שחורים וצפו בנו בסקרנות ,מחזה נדיר.
לקראת ערב הגענו ללודג' מקסים שם עצרנו ללינה בבקתות קש שנבנו בתוך ערוץ הנחל.
לקראת השקיעה התרווחנו על מרפסת העץ הרחבה, כשכוסות משקה בידינו ואנחנו מביטים באופק הנצבע באדום וסגול ובפילים המלחכים לאטם את הצמחייה העבותה שבנחל.
תמונת סיום ראויה ליום ארוך ומתיש.
יצאנו מפאלם ווך עם שחר.
הנוף מסביב היה טרשי ואדמדם, וסלעי בזלת אדומים כיסו את ההרים עד האופק.
עדרי דלגנים, זברות וג'ירפות שוטטו בין השיחים והעצים כשהם מנצלים את השעות הקרירות של הבוקר למרעה.
יצאנו מערבה אל ערוץ הנחל.
את השעות הבאות בילינו בהתבוססות בשבילי אבק ובנסיעה מהירה בנתיבים המתפתלים לכל עבר תוך ניסיון שלא לשקוע בחולות הטובעניים - השארנו אחרינו ענני אבק.
לבסוף הגענו למרכז הערוץ, וכאן יכולנו להאט מעט וליהנות ממראה הצמחייה הירוקה ומעצי השיטה הענקיים שמילאו את הערוץ.
כבר בכניסה לערוץ פגשנו עדר פילים גדול של כ-20 פרטים, שהרווה את צימאונו במי המעיין שנבע במרכז הערוץ מחזה מדהים וקצת מפחיד חיות ענקיות.
שמרנו מרחק מהפילים של כ-150 מ' וצפינו בהם מרותקים.
התקדמנו מעט, ואז הבנו שלמעשה עדר הפילים כמעט חוסם לנו את נתיב הנסיעה (בדיעבד אנחנו חסמנו את נתיבם).
המשכנו בנסיעה איטית ושקטה, חלפנו מוקסמים מטרים ספורים מזכר ענקי שעמד על הסלעים שלצד הכביש. המצלמות לא הפסיקו לתקתק,
לאחר מספר ק"מ נעמדנו שוב וצפינו בעוד עדר פילים מלחך את השיחים לא הרחק מאתנו.
התקדמנו למרות שהפילים היו על שתי גדות הנחל תפסנו אומץ והגענו למרחק של כ50 מ' מהפילים כדי לצלם טוב יותר.
ערן, שישב מאחור יצא לצלם וראה שהרכב זז מעט לשפר עמדה נלחץ וצעק לעודד הנהג שיעצור.
בתוך שניות היינו מוקפים בארבעה פילים זועמים, שעמדו לפני הרכב עם חדקים מורמים, מריעים בחמת זעם (ערן חשב שהפילים פה כמו בהודו)
הנהג שזיהה את הסכנה ניסה להתחמק עם הרכב, אך מכיוון שהערוץ חולי ברובו הוא התחפר עוד לפני שהפילים הגיעו לחזית הרכב.
זה היה כנראה אחד הרגעים המפחידים והמסוכנים שנקלעתי אליהם בחיי.
דוממנו את המנוע וישבנו ברכב קפואים מפחד, ללא תנועה וללא הגה, עד שלאחר כעשר דקות הואילו הפילים להירגע ולחזור לעיסוקם.
נאלצנו להמתין עוד למעלה משעה ברכב עד שהפילים התרחקו במידה כזאת שיכולנו לרדת, לפנות קצת חול מהגלגלים ולחלץ את עצמנו. קשה לתאר את ההקלה שחשנו.
המשכנו בתוך ערוץ הנחל מערבה בחיפוש אחר מקום מתאים להקים בו את המחנה ללינת לילה.
בדרך עוד הספקנו לראות ג'ירפות אלגנטיות מלחכות את צמרות עצי השיטה הענקיים.
הגענו לקצה הערוץ לקראת שקיעה, וחנינו מתחת לעצי השיטה.
יצאנו עם אוסקר (נהג, גשש מקומי ששכרנו) לאסוף עצים למדורה לפני שהשמש תשקע והקור ישתלט על המדבר.
הבוקר בערוץ הנחל הוא מחזה קסום במיוחד.
ערפל שמגיע מהאוקיינוס חוצה את רצועת הדיונות, מהלך יותר מ-80 ק"מ, ומציף את הערוץ למשך שעות ארוכות, עד שקרני השמש מפוגגות אותו.
בעוד אנחנו נוסעים מערבה, הבחנו בין הערפילים בעדר פילים נוסף מהלך לאטו בין עצי השיטה בתוך הערוץ, כאשר ערפל הבוקר משמש תפאורה למחזה.
ליווינו את העדר דקות ארוכות, מצלמים את הפילים מזוויות שונות בין גזעי העצים.
ולקראת הצהריים הגענו אל חלקו המזרחי הצר של הקניון.
קירות הקניון זקופים וחצובים בסלע והערוץ עצמו מכוסה צמחייה צפופה וירוקה, ומעיין קטן מתפתל במרכזו.
בחלק הזה של הקניון ניתן לראות אריות בסבך הקנים והשיחים.
המשכנו צפונה אל גבול אנגולה ומפלי האפופה המרהיבים הנפרשים כמניפה ענקית של מפלים וקניונים.
מנקודת התצפית ניתן לראות את הנהר מתפתל בתוך יער אינסופי של דקלים
הקדשנו את היום הבא למנוחה על יד המפלים בלודג' נעים, בבקתות קש בין הדקלים על שפת הנהר כשרחש המפלים מלווה אותנו בשנתנו.
ערכנו טיולים רגליים לאורך שפת הקניון מביטים במפלים השוצפים ומצלמים את זרם המים הבלתי פוסק ששואג.
המשכנו לאורך הנהר מזרחה ולקראת ערב ערכנו הפלגת תצפית לאורך גדות הנהר אל השקיעה.
מדי פעם התקרבנו אל הגדה כדי לראות ציפורים מיוחדות ונדירות כמו אנפת גוליית הענקית או קיני עיט הדגים על אחד העצים.
האופק נצבע באדום ואחר כך בסגול וכאשר חזרנו אל החוף כבר החשיך לחלוטין נערכנו לארוחת ערב על מרפסת עץ כשהנהר זורם מתחתינו ושמים מלאי כוכבים מעל.
עוד יום של נסיעה ארוכה לפנינו.
יצאנו משטח הקואקולנד ארצם של בני ההימבה, בדרך אל שמורת הטבע מהחשובות והראשונות באפריקה כולה.
השמורה שגודלה כשטח מדינת ישראל מגודרת מסביב ואנו נכנסנו אליה מהשער המערבי.
יתרונה הגדול של השמורה ויוחדה הוא בבורות המים המושכים אליהם את בעלי החיים מכל רחבי השמורה בעיקר בתקופת החורף היבשה.
למטיילים מוקצה משטח מיוחד לחניה ולצפייה, עבור צלמים היושבים ברכבם זו הזדמנות נדירה לצלם בעלי חיים מטווח קרוב במיוחד.
בשמורה יש מעל מאה מיני יונקים שונים כולל כ-2500 פילים ומעל 300 מיני ציפורים.
חמישה ימים בילינו בין בורות המים של השמורה כשאת היום החמישי, שהיה האחרון למסע כולו הקדשנו לצפייה ממושכת במארב של להקת לביאות שהסתתרו בעשב הגבוה ליד אחד מבורות המים, ממתינות בסבלנות לעדרי הזברות והגנו שהגיעו לשתות ממי המעיין.
למרות הניסיונות החוזרים כשלו הלביאות בניסיונות הצייד.
השמש החלה לשקוע ואנו מעט מאוכזבים שלא זכינו לראות טרף ונאלצנו לחזור אל המחנה צופים בשמש המאדימה שוקעת לאיטה מפנה מקומה לחושך שבא על המדבר...
טוב, זה ממש על קצה המזלג סיכום של 21 יום בשטח.
כן, שכחתי - היו המון פנצ'רים ונאלצנו להחליף מספר צמיגים.
יוסיק
ג.נ – הטקסט מבוסס על הברושור למסע ועדכנתי לגוף ראשון והתאמה למסלול שבחרנו.
