היי,
אני תכף בן 30 ולא רואה את האופק.
התחלתי את החיים מאוחר מכולם, התמודדתי ועדיין מתמודד עם קשיים חברתיים וחרדות חברתיות, מחשבות טורדניות ועוד ועוד. זוהי לא מחלת נפש חלילה אלא בעיקר תחושת חרדה כללית.
אני כרגע רווק, עדיין גר עם ההורים לצערי, עובד כבר כמה שנים בתחום הביטוח אבל לא מצליח להתפתח מבחינה מקצועית ונשאר עם משכורת נמוכה שלא תאפשר לי לצאת מהבית וכמובן להחזיק משפחה (סדר גודל של 9 אש"ח).
למדתי הנדסת תוכנה בתיכון, המגמה הכי נחשבת בתיכון שלי והייתי בין הטובים. למדתי בצורה אוטודידיקטית הרבה מעבר למה שהיה צריך בשביל פרויקט הסיום.
היה לי פרופיל רפואי גבוה ולא רציתי להגיע לקרבי בצבא. הציעו לי אז ללמוד הנדסאי י"ג-י"ד, הצעה שהתלבטתי לגביה במשך זמן ארוך מאוד ולבסוף ביטלתי בדקה ה-99', והפסדתי הרבה כסף אז.
התגלגלתי לגיוס מאוחר כלוחם בחיל האוויר והחצי שנה הראשונה הייתה קשה וטראומטית מאוד עד שהצלחתי לצאת מהתפקיד. זה היה תפקיד פיזי מאוד ובשל הקשיים החברתיים, לא הצלחתי להשתלב, כמעט ולא חזרתי הביתה והגעתי רק פעם בחודש הביתה. רק לאחר מאבק קשה וארוך, שהשאיר בי צלקות נפשיות עד היום, הצלחתי לצאת מהתפקיד ועברתי למפקדה לשרת בה את יתרת השנתיים כג'ובניק.
אחרי הצבא עבדתי במכירות במשך שנתיים והייתי טוב מאוד, אבל העבודה הזו שחקה אותי והיה לי קשה לרדוף אחרי הלקוחות ולעמוד ביעדים.
מאז ועד היום אני עובד כבר כמה שנים בתחום הביטוח, בתפקידי שירות ותפעול, שאפשר להגדירם כפקידותיים.
בשל העובדה שאני בעל ניסיון בתחום אחד, לא מקבלים אותי לעבודות בתחומים אחרים.
רק לפני שנתיים, התחלתי לראשונה בחיי טיפול פסיכולוגי והתחלתי להציף את חלק מהקשיים. לראשונה יצאתי לדייטים אחרי שנים רבות שבה נמנעתי כי נפגעתי מזוגיות לא מוצלחת בצבא.
ההורים לוחצים עליי ללמוד מקצוע ואני מרגיש שחסר להם מאוד שלא סיימתי תואר עד היום.
אני מאוד אוהב עיצוב גרפי ומתעסק בכך בזמני הפנוי. לפני כמה שנים אחרי שעבדתי במכירות, החלטתי שהגיע הזמן להירשם לתואר. זה היה בקצה השני של המדינה בצפון, על כל המשמעויות הכרוכות בכך, כולל נסיעות של 3 שעות+ לכל כיוון, כולל 3-4 ימי מיון שבהם שכרתי צימר באזור כדי לקום רענן למיונים ועוד ועוד.
פרשתי מהלימודים אחרי סמסטר אחד. הלימודים היו מאוד נרחבים וכללו עיסוק באיור ובצילום שלא הרגשתי קשורים אליי כשאני מתעסק בעיצוב דיגיטלי (פוטושופ) בלבד.
השיא היה כששני מרצים הודיעו לי באופן ישיר שאין טעם להמשיך מבחינתם. כעסתי מאוד, הגעתי עד לראש החוג, דיברתי איתו על היחס אבל הבנתי שהדלת נסגרת.
חזרתי עם הזנב בין הרגליים ומאז כמובן נשאר טעם מר וחלום שלא התגשם.
אני גם מאוד אוהב לכתוב כפי שרואים.
בזמני הפנוי, אני כותב בויקיפדיה וכתבתי מעל 300 ערכים, בעיקר בתחום האישים. זה התחיל בתור ילד ובכל פעם שמצאתי נושא או מפורסם שלא הופיע, קראתי עליו מהר מהר והוספתי ערך.
יש קהילה וירטואלית גדולה ורחבה שמתדיינת בינה לבין עצמה לגבי ערכים ומדיניות וכו' שגם מארגנת מפגשים. החרדה נכנסת גם כאן משום שרק השנה הגעתי לראשונה ל-2 מפגשים, שהיו לא רעים אבל פחות מוצלחים משחשבתי.
בשורה התחתונה, הייתי בטיפול פסיכולוגי בחצי שנה האחרונה שניסה להתמקד בשינוי המקצוע כשהיא טענה שהמחסום הוא פסיכולוגי הרבה לפני בחירת התחום הספציפי.
לצערי לא הצלחתי להגיע להבנות ועצרתי את הטיפול. לפני שבועיים התחלתי ייעוץ ממוקד יותר באמצעות פסיכולוגית תעסוקתית אך היא אמרה לי כבר במפגש הראשון שיש כאן נושאים שבהם לא קשורים אליה ולא בטוח שהיא הכתובת.
על אף הציפיה לתואר, אני רואה את עצמי עוסק במקצוע חופשי יותר כמו הנחיית סדנאות, קונדיטוריה, סוכן שטח וכל מה שלא קשור באופן ישיר בעבודה במשרד.
אשמח לכל תובנה שעולה. האם להמשיך בחיפוש הפסיכולוגי שעשוי לארוך עוד כמה חודשים כשהזמן מתקתק? האם להתחיל מקצוע כלשהו? יש בי עדיין פחדים שהמקצוע לא יתאים ואצטרך שוב לבטל את הלימודים.
אני תכף בן 30 ולא רואה את האופק.
התחלתי את החיים מאוחר מכולם, התמודדתי ועדיין מתמודד עם קשיים חברתיים וחרדות חברתיות, מחשבות טורדניות ועוד ועוד. זוהי לא מחלת נפש חלילה אלא בעיקר תחושת חרדה כללית.
אני כרגע רווק, עדיין גר עם ההורים לצערי, עובד כבר כמה שנים בתחום הביטוח אבל לא מצליח להתפתח מבחינה מקצועית ונשאר עם משכורת נמוכה שלא תאפשר לי לצאת מהבית וכמובן להחזיק משפחה (סדר גודל של 9 אש"ח).
למדתי הנדסת תוכנה בתיכון, המגמה הכי נחשבת בתיכון שלי והייתי בין הטובים. למדתי בצורה אוטודידיקטית הרבה מעבר למה שהיה צריך בשביל פרויקט הסיום.
היה לי פרופיל רפואי גבוה ולא רציתי להגיע לקרבי בצבא. הציעו לי אז ללמוד הנדסאי י"ג-י"ד, הצעה שהתלבטתי לגביה במשך זמן ארוך מאוד ולבסוף ביטלתי בדקה ה-99', והפסדתי הרבה כסף אז.
התגלגלתי לגיוס מאוחר כלוחם בחיל האוויר והחצי שנה הראשונה הייתה קשה וטראומטית מאוד עד שהצלחתי לצאת מהתפקיד. זה היה תפקיד פיזי מאוד ובשל הקשיים החברתיים, לא הצלחתי להשתלב, כמעט ולא חזרתי הביתה והגעתי רק פעם בחודש הביתה. רק לאחר מאבק קשה וארוך, שהשאיר בי צלקות נפשיות עד היום, הצלחתי לצאת מהתפקיד ועברתי למפקדה לשרת בה את יתרת השנתיים כג'ובניק.
אחרי הצבא עבדתי במכירות במשך שנתיים והייתי טוב מאוד, אבל העבודה הזו שחקה אותי והיה לי קשה לרדוף אחרי הלקוחות ולעמוד ביעדים.
מאז ועד היום אני עובד כבר כמה שנים בתחום הביטוח, בתפקידי שירות ותפעול, שאפשר להגדירם כפקידותיים.
בשל העובדה שאני בעל ניסיון בתחום אחד, לא מקבלים אותי לעבודות בתחומים אחרים.
רק לפני שנתיים, התחלתי לראשונה בחיי טיפול פסיכולוגי והתחלתי להציף את חלק מהקשיים. לראשונה יצאתי לדייטים אחרי שנים רבות שבה נמנעתי כי נפגעתי מזוגיות לא מוצלחת בצבא.
ההורים לוחצים עליי ללמוד מקצוע ואני מרגיש שחסר להם מאוד שלא סיימתי תואר עד היום.
אני מאוד אוהב עיצוב גרפי ומתעסק בכך בזמני הפנוי. לפני כמה שנים אחרי שעבדתי במכירות, החלטתי שהגיע הזמן להירשם לתואר. זה היה בקצה השני של המדינה בצפון, על כל המשמעויות הכרוכות בכך, כולל נסיעות של 3 שעות+ לכל כיוון, כולל 3-4 ימי מיון שבהם שכרתי צימר באזור כדי לקום רענן למיונים ועוד ועוד.
פרשתי מהלימודים אחרי סמסטר אחד. הלימודים היו מאוד נרחבים וכללו עיסוק באיור ובצילום שלא הרגשתי קשורים אליי כשאני מתעסק בעיצוב דיגיטלי (פוטושופ) בלבד.
השיא היה כששני מרצים הודיעו לי באופן ישיר שאין טעם להמשיך מבחינתם. כעסתי מאוד, הגעתי עד לראש החוג, דיברתי איתו על היחס אבל הבנתי שהדלת נסגרת.
חזרתי עם הזנב בין הרגליים ומאז כמובן נשאר טעם מר וחלום שלא התגשם.
אני גם מאוד אוהב לכתוב כפי שרואים.
בזמני הפנוי, אני כותב בויקיפדיה וכתבתי מעל 300 ערכים, בעיקר בתחום האישים. זה התחיל בתור ילד ובכל פעם שמצאתי נושא או מפורסם שלא הופיע, קראתי עליו מהר מהר והוספתי ערך.
יש קהילה וירטואלית גדולה ורחבה שמתדיינת בינה לבין עצמה לגבי ערכים ומדיניות וכו' שגם מארגנת מפגשים. החרדה נכנסת גם כאן משום שרק השנה הגעתי לראשונה ל-2 מפגשים, שהיו לא רעים אבל פחות מוצלחים משחשבתי.
בשורה התחתונה, הייתי בטיפול פסיכולוגי בחצי שנה האחרונה שניסה להתמקד בשינוי המקצוע כשהיא טענה שהמחסום הוא פסיכולוגי הרבה לפני בחירת התחום הספציפי.
לצערי לא הצלחתי להגיע להבנות ועצרתי את הטיפול. לפני שבועיים התחלתי ייעוץ ממוקד יותר באמצעות פסיכולוגית תעסוקתית אך היא אמרה לי כבר במפגש הראשון שיש כאן נושאים שבהם לא קשורים אליה ולא בטוח שהיא הכתובת.
על אף הציפיה לתואר, אני רואה את עצמי עוסק במקצוע חופשי יותר כמו הנחיית סדנאות, קונדיטוריה, סוכן שטח וכל מה שלא קשור באופן ישיר בעבודה במשרד.
אשמח לכל תובנה שעולה. האם להמשיך בחיפוש הפסיכולוגי שעשוי לארוך עוד כמה חודשים כשהזמן מתקתק? האם להתחיל מקצוע כלשהו? יש בי עדיין פחדים שהמקצוע לא יתאים ואצטרך שוב לבטל את הלימודים.
