השואה, בעיניי, חייבת להביא אותנו להרהורים עמוקים בדבר טיבו של האדם, גם כשאדם זה הוא אנו עצמנו; היא צריכה להביא אותנו להרהורים מעמיקים בדבר אחריותה של מנהיגות, ובדבר איכותה של חברה, והיא חייבת להוביל אותנו לחשיבה יסודית, על איך אנו - כאן ועכשיו - נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה, ובאלו שדומים להם. השואה חייבת להוביל אותנו לחשיבה אודות חיינו הציבוריים, ועוד יותר מכך, היא חייבת להוביל את כל מי שיכול - ולא רק את מי שרוצה - לשאת באחריות ציבורית. כי אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב-2016.
הרי אין יותר קל ופשוט מלשנוא את הזר. אין יותר קל ופשוט מלעורר חרדות ומלהלך אימים. אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות.
ביום השואה ראוי לדון ביכולתנו שלנו לעקור מקרבנו ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההתדרדרות המוסרית. למעשה, יום השואה הוא הזדמנות לחשבון נפש.אם יום הכיפורים הוא יום חשבון הנפש הפרטי, אז ראוי ואף הכרחי, שיום השואה יהיה, גם, יום חשבון הנפש הלאומי, ובחשבון הנפש הלאומי אנו חייבים לכלול תופעות עוכרות שלווה. לפני מספר שבועות עלה לדיון הציבורי עניין טוהר הנשק, וברצוני לומר מספר מילים בסוגיה זו.