אני חיה בפרק ב', ובחשבונות נפרדים וחשבון משותף. סה"כ שלושה. אני אגיד שבפרק א' החשבון היה משותף, וטוב שכך, כיוון שראיתי שלא ניתן לסמוך על בן הזוג שלי כלכלית בכלל וכל ההתנהלות שלו היתה מאד בעייתית. זו היתה הסנונית הראשונה של פירוק הקשר מבחינתי, כי מבחינתי כספים זה ענין חשוב ואני לא אוהבת התנהלות לא מחושבת. זה גם שאלה של אמון ואמינות ולא רק של כסף.
היום, בפרק ב', שנינו מזרימים (ביחס מסוים) כספים לחשבון המשותף, וממנו מוציאים לכל ההוצאות המשותפות. לבן הזוג שלי פחות ילדים ולכן הוא מרויח כמוני וחוסך יותר, הרבה יותר. בקשר הזה, באופן משעשע ,דוקא אני לכאורה הבזבזנית יותר. קודם כל, יש לי יותר ילדים וגם יש לי תחביבים שעולים כסף. שנינו חוסכים, אבל הוא חוסך בטירוף ואני חוסכת הרבה. בן הזוג שלי די סגפן ובאמת לא מבין על מה צריך להוציא את הכסף והוא יכול להתנהל בצורה שנראית לי כבר קצת חולנית, בהתחשב בכספים שהוא חוסך. בנוסף, כל מדיניות ההשקעות שלו מוזרה בעיני, כיוון שאין לו מדיניות כזו - הוא פשוט משאיר הכל בעו"ש, סכומים עצומים, או בפקדונות שהוא מפסיד עליהם כסף. למרות שהוא כבר עצמאי כלכלית והוא יודע את זה, אין לו שום כוונה לפרוש מוקדם ואין לו כל מטרה לחסכון, ובעיניו כל הוצאה היא מותרות.
בעוד שעל רמת המחייה בבית אנחנו מסכימים, אחרי שיחות ותיאומים ברוח טובה, והדברים מתחלקים בינינו באופן זורם ובהסכמה מלאה על ההוצאות, אז בשלב הבא דרכינו נפרדות - הוא חוסך את כל מה שנשאר, ולא משקיע אותו. אני חוסכת חצי ממה שנשאר, משקיעה אותו, ובערך בחצי השני משתמשת להוצאות עלי ועל הילדים שלי - חוגים, בגדים, תחביבים, טיפולים אורתודנטיים, וכאלה. אני לא רוצה לשמוע מה דעתו על ההוצאות שלי, וגם לא רואה סיבה לערב אותו - בדברים האלה אני מחליטה ביחד עם אבא שלהם או פשוט לבד. בשביל לאזן אומר שהיתה תקופה של שנתיים בתחילת הקשר שהרווחתי בערך שליש ממנו. זו היתה תקופה מאד קשה בשבילי כלכלית, ובתקופה הזו היה לי עוד יותר חשוב להפריד את החשבונות. לא רציתי שהוא יהיה חלק מההחלטה על מה להוציא את המעט שיכולתי לעצמי מעבר לתקציב העצמות היבשות. אני אגיד שבתקופה הזו הוא היה מאד נדיב ומתחשב, ולקח אותי למסעדות ספציפיות (שידע שאני אוהבת) ונהג פעם בחודש לקנות לי מתנה קטנה (בעלות של 50 ש"ח), והוא אמר לי אחר כך שהוא רצה שיהיה לי טוב ושאלו היו סכומים קטנים שהוא שמח להוציא עלי. אף פעם לא התחשבנו על זה אחר כך. מלבד זה הוא הלווה לי סכום גדול מאד, שהחזרתי לו אחרי כמה שנים כפי שקבענו.
אני מבינה שבשביל אדם כמוהו לטפל בכסף זה מפחיד. להוציא כסף זה מפחיד (או מושחת), ולהשקיע כסף זה עוד יותר מפחיד, ולתת למישהו אחר לטפל לו בכסף גם מפחיד. הוא חוסך כי הוא פוחד לגעת בכסף. אני לא פוחדת לטפל בכסף, אבל אני לא רוצה להפחיד אותו שמשהו יקרה לכסף שלו. בפועל אני מטפלת בחשבון המשותף והוא כבר שנה וחצי לא נכנס לבדוק מה יש שם, למרות שכל חודש אני מדווחת לו על ההוצאות ועל כמה "דחפתי" לחסכונות שלו. בכל זאת, במקרים כאלה, אם זה נותן לאחד מבני הזוג תחושת בטחון, למה לא? כמובן שבפרק א' זה נראה לי קצת מייגע, אבל אנחנו במילא עושים כל מיני חישובים נפרדים - הילדים שלי, המשפחה שלו, ההוצאות המשותפות.