זה פוסט מדהים שגרם לי להגיב פה אחרי הפסקה של כ-5 שנים (מסתבר!). הבלוג שלך שינה וסידר לי את החיים, ועם זאת תמיד הרגשתי צורך להצדיק לעצמי למה גם הדרך שלי בסדר.
אני מתכנת בן 38, בעלי פסיכולוג, שנינו אוהבים מאד את עבודותינו, וחוסכים 20-30% מההכנסות. תמיד השוויתי את עצמי לסולידית והרגשתי קצת רע (לא מאד רע, אבל כן קצת) על זה שאנחנו לא חוסכים יותר, וגיל הפרישה התאורטי (לא שאנחנו באמת מתכננים לפרוש) הולך ומתרחק. אחרי כל השנים, לקרוא שבעצם הסולידית חיה לא מאד שונה מאיתנו זה כמו תרפיה. גם סדרי העדיפויות החדשים שלך בחיים עוזרים לי להזדהות איתך בצורה חדשה.
יחד עם זאת, הפוסט עדיין מאפשר לשאוף להשתפר ולחסוך יותר. לדוגמה, גם ההוצאה שלנו על מסעדות עלתה בקורונה - הן מתוך עצלנות והן כדי לתמוך בעסקים שאנחנו אוהבים - אבל היא עדיין בערך פי 2 משלכם.
נקודה נוספת שעלתה בפוסט ובתגובות היא הנדל"ן. גם אנחנו שוכרים, ודנים הרבה האם ומתי לקנות דירה. בעקבות הפוסט חשבתי שאולי היכולת לעבור עיר כל כמה שנים, לנסות שכונות שונות, ולעלות או לרדת ברמת הדירה בהתאם למצב ולרצונות באותו רגע, זה חלק מאי-שבירות.
