קודם כל, למה לא נועד השרשור: ויכוחים על קורונה, חיסונים כן או לא, סטטיסטיקות כאלו ואחרות, בנט-ביבי ושאר ירקות.
* בעלת הבית איננה מעונינת בכך, ובצדק רב לטעמי כי זה מתדרדר לקישקושים חסרי פואנטה.
בעקבות מאמר מטריד שכתב פרופ' דני אורבך (היסטוריון צבאי, במיוחד בנושא אי-ציות), מצאתי את עצמי חוששת לעתיד זכויות הפרט (תקראו, זה קצר יחסית). הדגשים בציטוטים הם שלי.
לטענתו
אז מה דעתכם לגבי מצב משברי עולמי שכזה?
האם ראוי לוותר על חלק מזכויות הפרט בעת כזאת, למען זכות הציבור לבריאות, עבודה ולימודים? אולי גם למען הזכות הציבורית לצאת לבלות? ואם כן - מה התיעדוף שלכם?
האם יש סכנה שזכויות שנלקחו, לא יוחזרו במהרה?
האם נתרגל במהירות למצב שבו האחריות לעצמנו וסביבתנו היא לא שלנו אלא של שליטים? נלמד לאהוב את זה?
האם אופציות כאלה אפשריות גם במקרה של משבר כלכלי עולמי? של משבר אקולוגי?
ואולי 100-200 שנות דמוקרטיה פרלמנטרית כבר לא יאפשרו חזרה לשלטון כופה, כי גדלו כאן דורות של אנשים שלא יתנו לזה יד?
או אולי נגיע לצד השני של הדיקטטורה - כאוס ואנרכיה - כי כל אחד יתכנס לביתו ואף אחד לא ירצה להנהיג יותר?
*אני מניחה כאן גם שאלות אפוקליפטיות כדי שתהיה איזו סקאלה שבתוכה הדיון יתרחש.
מה דעתכם?
* בעלת הבית איננה מעונינת בכך, ובצדק רב לטעמי כי זה מתדרדר לקישקושים חסרי פואנטה.
בעקבות מאמר מטריד שכתב פרופ' דני אורבך (היסטוריון צבאי, במיוחד בנושא אי-ציות), מצאתי את עצמי חוששת לעתיד זכויות הפרט (תקראו, זה קצר יחסית). הדגשים בציטוטים הם שלי.
לטענתו
אנשים, ועוד יותר מכך, לחברות אנושיות, קשה להבין שהם עומדים בפני שינוי משמעות ומהותי באורח חייהם. יותר מכך, כפי שכל היסטוריון יוכל לספר לכם, רובם מתקשים גם להבין את השינוי כאשר הוא מתרחש.
והוא מבקש לשאולזאת מפני שבני אדם מבכרים בדרך כלל את ההמשכיות. גם אנחנו, כבני אדם יחידים, משתנים פיזית ונפשית כל הזמן. אבל כשאנחנו מסתכלים במראה, אנו נוטים לראות את מי שהיינו, עד לרגע שבו השינוי כבר משמעותי עד כדי כך שאי אפשר להתעלם ממנו.
בהמשך הוא מרחיב על נקודות המפנה בחברה האנושית (שהובנו רק בדיעבד כמפנה) ומזכיר שמגיפת הקורונה שהכתה בנו בראשית 2020 היא, לכל הדעות, "ברבור שחור": אסון אסטרטגי מהותי שאיש לא היה יכול לצפות בהסתמך על ניסיון העבר. בהקשר זה כדאי לשאול ... האם ואיך היא עלולה לשנות אותנו ואת החברה שלנו לטווח הארוך.
ולכן יכול להיות שנמצא את עצמנו חוזרים לסוגים שונים של דיקטטורות וכפייה במדינות הדמוקרטיות (הוא גם כותב שם כמה אופציות) ומסיים באמירהדמוקרטיה פרלמנטרית, מידה מסויימת של סולידריות חברתית, מונופול המדינה על אלימות פוליטית, שלטון החוק, ושימוש בשיטה המדעית כדי להתמודד עם בעיות רפואיות, למשל – כל אלה מובנים מאליהם, זאת אף על פי שהם המצאות חדשות יחסית, חלקן ממאה השנים האחרונות ממש.
אנא, אל תקחו את עקרונות היסוד של החברה שלנו כמובנים מאליהם או נצחיים. הם לא. ואם ניקלע למצב שבו נאלץ לוותר על כמה מהם, כדאי שנתחיל לדבר על התיעדוף שלנו כבר מעכשיו.
אז מה דעתכם לגבי מצב משברי עולמי שכזה?
האם ראוי לוותר על חלק מזכויות הפרט בעת כזאת, למען זכות הציבור לבריאות, עבודה ולימודים? אולי גם למען הזכות הציבורית לצאת לבלות? ואם כן - מה התיעדוף שלכם?
האם יש סכנה שזכויות שנלקחו, לא יוחזרו במהרה?
האם נתרגל במהירות למצב שבו האחריות לעצמנו וסביבתנו היא לא שלנו אלא של שליטים? נלמד לאהוב את זה?
האם אופציות כאלה אפשריות גם במקרה של משבר כלכלי עולמי? של משבר אקולוגי?
ואולי 100-200 שנות דמוקרטיה פרלמנטרית כבר לא יאפשרו חזרה לשלטון כופה, כי גדלו כאן דורות של אנשים שלא יתנו לזה יד?
או אולי נגיע לצד השני של הדיקטטורה - כאוס ואנרכיה - כי כל אחד יתכנס לביתו ואף אחד לא ירצה להנהיג יותר?
*אני מניחה כאן גם שאלות אפוקליפטיות כדי שתהיה איזו סקאלה שבתוכה הדיון יתרחש.
מה דעתכם?