בוחנים פרישה מוקדמת: נשמח לשמוע ממי שכבר פרשו בפועל

[פשוט]

עם זאת, ברגע שנעזוב את העבודות המכניסות שלנו, אני מניחה שיהיה לנו קשה להגיע לאותה רמת הכנסה בעבודות אחרות, או לחזור לאותו סוג משרות לאחר הפסקה. לכן יש כאן סיכון מסויים שאני רוצה לצמצם ככל הניתן.

אני מסכים שזו צריכה להיות ההנחה.

הסתכלתי קצת בנתונים שלי וההוצאות השנתיות שלנו בשנת הפרישה היו 2% מההון כולל הפנסיות (לא כולל דירת המגורים).
אחרי עשר שנים הן היו 1.7%.

לא יודע כמה זה עוזר לכם כי אנחנו זוג בלי ילדים בפרישה מוקדמת יותר לכיוון lean fire.

 

[A42]

הסתובבנו כמה שנים, מזרח ודרום.
עכשיו יושבים בפינה שקטנה בדרום אירופה.
בית, כמה דונמים של אדמה, שכנים נאים.

זה לא באמת משנה איפה ספציפית,
אפשר לעשות את זה בכל מקום בעולם,
זה דורש שינוי תפיסה והכרה שיש לך כבר הכל, השפע קיים.

לצערי, חברים רבים עדיין רצים על גלגל האוגרים, מאמינים שרק עוד קצת באקסל והכל יהיה שקט מספיק בתוך הראש כדי להרגע ולהנות מהמסע הזה.
זה אף פעם לא מספיק, זה רק מספר בראש.

החלק הכי משעשע הוא שאם חלילה מגיעים לרופא (כמו שקרה לחלק מחברי הטובים, הסרטן לא הכיר בכח הכסף שלהם) והרופא אומר שנשארה שנה אחת בלבד לחיות,
כל הכסף בעולם לא שווה כלום, וכל מה שנצבר הולך לאבדון.
לתכריכים אין כיסים.
אף ילד לא זוכר את סבא שלו בגלל שהוא דאג שתהיה לו פנסיה כזאת או אחרת. אף אחד לא אומר "היה לי אבא טוב, לא ראיתי אותו הרבה אבל הוא השאיר לי הרבה כסף..."
"היתה לי ילדות נפלאה, הייתי בקניון כל שבת וקנו לי נעליים חדשות כל חודש..."
אלו מחשבות של עבדים.

תחשוב מה אתה זוכר מסבתא, תבשיל כזה או אחר, מילה טובה, חיבוק, הדרך בה סבא היה חותך סלט, או אבא היה מכין דג בתנור...

ברגע שמבינים מה חשוב...
אהבה מבן או בת הזוג,
כוס תה בבוקר של יום רגיל למיטה,
זר פרחים שנאסף בטבע לקראת ארוחת ערב, צחוק של ילדים יחפים בחצר...
מה בנאדם צריך יותר ?
סלט, חביתה, קצת גבינה מלוחה, קצת זיתים, לחם שנאפה טרי בתנור, וחברה טובה לספר סיפורים.

בסביבה שלנו (אזור כפרי בדרום אירופה, אפשר גם במזרח, אפשר גם בדרום אמריקה, קשה בישראל כי אין מנוחה, אין שלווה, אין מרחב מכיל אי עשייה והתבוננות שקטה, התרבות כולה בנויה על חוסר שביעות רצון, פחד ממחסור וחרדה תמידית)
במקום בו אנו חיים יש הרבה שהבינו, חיים פשוטים, מלאים, ערכיים ובעיקר שלווים. המרחב מאפשר צניעות, לא דוחק, לא מחסור, יש הכל, אפשר הכל, אבל מבחירה מוותרים. אין צורך.
אף אחד לא לובש מותגים, זה לא מעניין,
מכשיר טלפון הכי חדש ? לא מעניין
רכב חדש כל שנתיים ? לא מעניין
עוד רכוש, עוד ממון, עוד צבירה... לא מעניין.
יש שלב שאפשר לומר, יש לי מספיק. יש לי די.

יש בתים עם בריכה, גינת ירק גדולה, עצי פרי
וכו וכו וכו, מספיק.
גולשים, מטיילים, רוקדים, מדברים סביב מדורה, רואים זריחות של ירח, אוהבים.

יש שפע בעולם.
הרב שוכחים שהעבודה היא אמצעי, לא מטרה.
תגדירו מה המטרה, בשביל מה אתם קמים בבוקר, מה ממלא לכם את הלב, מה מרגש אתכם, מה גורם לכם להזיל דמעה של אושר. כלום מזה לא נרכש בכסף.
מומלץ בחום לכולם להוריד הילוך ולחיות.
לפני שמזדקנים, והילדים עוזבים, וכואב הגב, ושוכחים להיות.
זה קורה עכשיו. אין אחר כך.

ואוו כתוב מעולה!!!
מתחבר ממש לכל מילה!

שאלות קצת שאצלנו מנעו השתקעות בחול

1. אין לכם / לילדים קושי עם לא להיפגש עם המשפחה המורחבת בתדירות גבוהה?

2. לילדים אין קושי למצוא חברים / חיי חברה באיזור מגורים שלכם?

3. הצלחתם לייצר קשריים משמעותיים באיזור מגורים , שכנים משפחות חברות וכו?

תודה רבה על השיתוף

 

[בת העמק]

קשה בישראל כי אין מנוחה, אין שלווה, אין מרחב מכיל אי עשייה והתבוננות שקטה, התרבות כולה בנויה על חוסר שביעות רצון, פחד ממחסור וחרדה תמידית)

יש גם בישראל, ככה גידלתי את ילדיי וכך אנחנו גרים כיום כזוג מזדקן (שני אזורים שונים) - ההבדל הוא בגישה האישית ולאו דווקא במדינה כזו או אחרת.
מאד התחברתי לגישה שלכם:

אף אחד לא לובש מותגים, זה לא מעניין,
מכשיר טלפון הכי חדש ? לא מעניין
רכב חדש כל שנתיים ? לא מעניין

 

[גרביל מרוץ]

עכשיו יושבים בפינה שקטנה בדרום אירופה.
בית, כמה דונמים של אדמה, שכנים נאים.

זה לא באמת משנה איפה ספציפית,

קרובי משפחה חיו בדרום צרפת, באזור מדהים ביופיו ושליו. כשהבת שלהם הגיע לגיל בית ספר היא חוותה אנטישמיות קשה, כולל מצד המורים, ואז הם ברחו משם. עברו למדינה אחרת, גם שם יש אנטישמיות אבל פחות מפורשת, יותר בקטע של גרפיטי והפגנות.

 

[MMM]

זה לא הכסף, זאת העבדות שקשה להשתחרר ממנה מנטלית.
מה נעשה עם כל הזמן הפנוי ?

מי שמרגיש שהעבודה שלו היא עבדות כנראה שהיה צריך להחליף מקצוע או מקום עבודה. אנחנו מבלים שנים רבות בעבודה ושווה לוודא שהעבודה מספקת לנו לא רק כסף אלא גם מסגרת חברתית נעימה, סיפוק מקצועי, הגשמה עצמית, התפתחות אישית וכו'

 

[gogo girl]

שאלות קצת שאצלנו מנעו השתקעות בחול

1. אין לכם / לילדים קושי עם לא להיפגש עם המשפחה המורחבת בתדירות גבוהה?

2. לילדים אין קושי למצוא חברים / חיי חברה באיזור מגורים שלכם?

3. הצלחתם לייצר קשריים משמעותיים באיזור מגורים , שכנים משפחות חברות וכו?

טוב שכן קרוב מאח רחוק.
יש פה חברי אמת שפגשנו, אנשים שנעים לחיות איתם ומפתיעים בקשר המתהדק למרות הגיל (בני 50 +-) ובעומק שאפשר להגיע אליו בשיחות והיכרות.
לילדים יש חברים מכל העולם ובכל השפות, בעיקר סביב תחומי עניין ומשם לכל החיים.

יש פה קהילה מאד גדולה של אקספאטס (זרים ?) וביניהם, כמו בכל מקום, חלק מעניינים ובעלי תחומי עניין משותפים וחלק נשארים בשטוח של "שלום שלום, מה שלומכם, ביי)

ההבדל הוא בגישה האישית ולאו דווקא במדינה כזו או אחרת.

אכן כן, לנו באופן אישי היה קשה והחלטנו לזוז. פחות התאים לנו כל ענייני הממ"ד שבשגרה
בהחלט יש כאלה שמצליחים לייצר איים של שלווה גם בישראל.

כשהבת שלהם הגיע לגיל בית ספר היא חוותה אנטישמיות קשה,

בכל העולם שונאים יהודים, וערבים, ושחורים, ונשים, וגאים, וזרים, ועשירים, ועניים, ואת האחר ו...
לנו הפריעה באופן אישי השנאה שהגיעה מתוך 11 השבטים האחרים של האחים שלנו.
זרקו את יוסף לבור אז זזנו.
לא ממש מרגישים פה כאחרים כי כולם אחרים. כולם באו ממקום אחר...
מומלץ לראות את הסרט של ספייק לי "עשה את הדבר הנכון"

Do the Right Thing (5/10) Movie CLIP - Racist Stereotypes (1989) HD

Do the Right Thing movie clips: http://j.mp/1JeaIIOBUY THE MOVIE: http://amzn.to/vXXRmZDon't miss the HOTTEST NEW TRAILERS: http://******/1u2y6prCLIP DESCRIP...

youtu.be

מי שמרגיש שהעבודה שלו היא עבדות כנראה שהיה צריך להחליף מקצוע או מקום עבודה. אנחנו מבלים שנים רבות בעבודה ושווה לוודא שהעבודה מספקת לנו לא רק כסף אלא גם מסגרת חברתית נעימה, סיפוק מקצועי, הגשמה עצמית, התפתחות אישית וכו

חזרה לענייננו,
כל הפוסט מדבר על פרישה מוקדמת...
למה לפרוש מוקדם ממשהו שממלא אותך, מייצר עניין וסיפוק ויש בו מסגרת חברתית נעימה ?

וזאת בדיוק הנקודה,
אף פעם לא מפסיקים לעשות, ליצור, לחלום, לנסות דברים חדשים, להתפתח,
אם יש סיפוק גדול וקמים בבוקר עם שיר בלב, עובדים בעבודה שחוץ מכסף מספקת גם את הנפש,
למה לפרוש ?
יש פה ובכל מקום, אנשים שממשיכים לעבוד עד יום מותם, אוהבים את מה שהם עושים ובוחרים בוקר בוקר להמשיך.
הם לא עבדים. הם בוחרים! כל יום מחדש להיות במקום בו הם נמצאים.

אבל, כל השיחה פה היא, מתי יהיה לי מספיק, כדי להפסיק לעשות את מה שאני עושה עבור כסף, כדי שאוכל לעשות את מה שארצה בשביל הסיפוק.

והתשובה היא,
יש כבר מספיק למי שרוצה ואף פעם לא מספיק למי שלא רוצה.

איזהו עשיר השמח בחלקו

החיים קצרים.
מאד.
אפשר למצוא המון תירוצים וסיבות, מציאותיות או מדומיינות, למה לא לעשות את מה שהלב מבקש.
אין מספיק, מפחיד, מסוכן, רחוק, צריך, מומלץ, אחרים אמרו ש..., שמעתי על ההוא ש...

בסוף היום, לפני שנרדמים, מתבוננים סביב ביום שהיה ובזה שיגיע אחריו, ובודקים אם זה מה שמגיע לך. אם כן, אז יופי. אם לא, אז לזוז, בפנים, בשיחה עם עצמך.

בספר של פרנקל, "האדם מחפש משמעות", הוא מצליח למצוא נקודות של אור במקום הכי חשוך שהאנושות ידעה.
הכל בסוף היא הפרספקטיבה.
האם אני רואה שפע, טוב לב, שלווה ואור או ההפך.

המספרים שציינו בפתיחת הפוסט הפתיעו אותי מאד,
כי הם מאפשרים לחיות בתנאים נהדרים למי שרוצה, כמעט בכל מקום בעולם,
ועדיין יש שם התלבטות גדולה, פחד, האם זה מספיק.

סבא וסבתא שלי, משני הצדדים, ירדו לפני 100 שנה מאוניות, עם ילדים וכמה תיקים קטנים שהכילו כלום ועוד קצת כלום.
הם השאירו את כל העולם שהכירו מאחור, שפה, משפחה, היסטוריה, רכוש, שייכות, טעמים, ריחות.
התחילו מאפס, עם המון תקווה, כח רצון והבנה שזה לא מה שיש במזוודות שמשנה,
רק עם מי אתה יוצא לדרך ומה אתה רוצה לעשות שם.

עם הסכומים שמדברים עליהם פה,
אפשר להפסיק לעבוד בכל דבר שאין בו עניין וסיפוק
ולהתרכז רק בעשייה ויצירה של מה שמבקש הלב.
הדילמה הכי גדולה היא לדעת, מה מבקש הלב.

יום נפלא לכולם.

 

[Razor]

שרשור מעניין, עם המון תגובות ונקודות חשובות כלכליות, על החיים ועל מה באמת לשאול לפני שבוחרים בצעד הזה.

@פרפר, בדיקת שפיות הכי פשוטה (אולי פשטנית) לשאלה של האם אפשר לפרוש:

8 שנים בפער 9000 ש"ח חודשי מסתכם ל-864,000 ש"ח.
7 שנים נשארו עד גיל 60 (שאפשר למשוך בו פנסיה) בפער חודשי של 18,500 ש"ח זה 1,554,000 ש"ח.

סה"כ כ-2.4 מיליון ש"ח. כלומר, בסכום הזה תוכלו לממן את ההפרש ל-25,000 ש"ח למשך 15 השנים הבאות עד שתגיעו לגיל משיכת פנסיה כדין וצברתם די והותר בחסכון הפנסיוני לממן את שארית החיים משם.

איפה הקאץ'? אחוז משיכה. זאת הסתכלות אחרת ממנו, כי הקרן נאכלת (או יותר נכון, יכולה להאכל). אבל במקרה הזה, למי אכפת? יש לכם תוכנית תזרים לכל שנה עד גיל 100. 120 אפילו.

יש לכם יותר מזה. היום. נזיל. שימי לב, היום. בלי תשואה, בלי השקעות בלי כלום. ועוד נשאר עודף.

הכי בטוח (וגם איך להתמודד עם משברים עתידיים)? (לא ממליץ, וגם לא הייתי עושה ככה) שימו הכל בקרן כספית/צמוד אינפלציה וזהו. אבל גם בלי להיות דרמטיים, קרן בטחון של כמה חודשים-שנים גם תספיק כדי להרגיש בטוחים יותר ולהתארגן על פתרון בעיות או לחכות להתאוששות השווקים. דוגמא מספרית - אם תשימו סכום מכובד של כ-400,000 ש"ח בקרן כספית, אתם מכוסים 4 שנים קדימה עם אפס משיכות מהתיק המנייתי.

חוץ מזה, יש כל כך הרבה דברים (יהיה לכם זמן לחקור ולמצוא עוד) שאפשר לעשות כדי להיות יעילים במיסוי (חפשי שרשור סדר משיכה בפרישה, פיצויי פיטורים ופריסה קדימה, משיכה על בסיס מסכנות, מכירת הילדים לעבדות, התחלת פנסיה בגיל 60 להקטין מדרגות מס,...), או דברים להרוויח בהם אחרי ובלי לחץ או מטרה.

ואפילו יש לכם גם אפשרויות להתמודד עם בעיות כמו רצף תשואות (שבכלל יכול לא להשפיע עליכם), למשל דירה של 7 מליון יכולה להניב בשכ"ד (או במכירה והשקעה) תשואה יפה מאד וגם פשוט כסף להשתמש בו (לא חייבים שהקרן לא תקטן, בסוף מתים). או למשל, לבדוק על מה ההוצאות שלכם, הן לא נמוכות כמו שאמרו לפני ואני מניח שחלקן קשור לעבודות במשרה מלאה (מישהו אמר וולט?).

זהו. פשטני אבל יצא ארוך. עמכם הסליחה. מאוחר וגמרתי את הטוקנים להיום.