אבל הפתרונות הסוציאליסטים שתמיד התנגדת להם רק הופכות את העולם למסובך אפילו יותר...
אני דווקא כן נוטה להאמין בחוסר הלגיטימיות בדרישות של המאה ה-21 מהאדם הממוצע, ובפרט במדינתנו המיוחדת. אולי אתבדה ואחזור בי יום אחד.
באופן מוזר אני מזדהה מאוד עם האמירה שלה, רק בקנה מידה הרבה יותר יומיומי. לדעתי לא באמת צריך להמתין שנה שלמה לטיול גדול, מידי פעם אני צועד לאורך נהר בתוך מרחב עורבני, מצידי כביש סואן, בעונה של פריחה צהובה, כשעדיין נותרו שלוליות גדולות מאוד מהחורף וציפורים עוגנות שם. זיכרונות יומיומיים כאלה נותרים בי לאורך הרבה מאוד זמן ובהחלט משתבחים כי הם מייצגים עבורי תקופות או הילכי רוח מחשבתיים/ריגשיים/מצבי רוח שהייתי שרוי בהם במשך תקופה מסוימת מבלי לשיים אותם. הזיכרונות (לעתים בשילוב סגנונות מוסיקליים ואלמנטים נוספים) עוזרים להעניק לכל זה שם או לייחד את אותו פרק בזמן בחיים.
אני לא ממש מבין מה התובנה פה.
גם אני נוטה להתייחס לעניין הזה כמשהו הרבה יותר נפוץ, פשוט. האנשים הדגולים באמת הם האנשים הפשוטים והרגילים, הרוב.
5) אלהורות - עצם הרעיון של להיות נגד להביא ילדים תמיד היה בעייתי, וכמובן מצביע על בעיה שיותר קשורה לנפש. אני בעצמי גם חסר ילדים אבל אני עושה את זה מתוך נוחות, ולא מתוך התנגדות לכך שאנשים יביאו ילדים.
לדעתי יש עוד מימד לקבלת החלטה כזאת - סדרי העדיפויות, המדיניות, והתרבות והמנטאליות החברתית בתוכה אתה חי. באופן אירוני, לדעתי אתה עשוי למצוא את עצמך בתרבות מעודדת ילודה אבל שבגלל המנטאליות שלה בהיבטים אחרים היא תדרבן (באופן עקיף, ובלי כוונה מודעת) את הדור הבא דווקא להימנע מהבאת ילדים. אבל כמובן, זה רק מימד אחד בכל הסיפור. אולי אני טועה.
הוא ההבנה שהחיים מורכבים מדי בשביל להיות נחרצים.
נכון. נראה לי שיותר ראוי לשאול מה קבוצה מסוימת של אנשים יודעת שאני לא יודע, שגורם לה לנהוג כפי שהיא נוהגת, במקום למסגר אותה תחת מושגים כגון "שופוני/מפונקים/עכברים של השיטה" וכן הלאה. מעבר לכך, המציאות מורכבת מספיק כדי להפוך אדם מאוד לא אחראי מבחינה כלכלית/חברתית/או אחרת למאוד מוצלח ברובד אחר בחיים, אולי נפשי, אולי רגשי, אולי מחשבתי, אולי גופני. לזקוף לזכותו הצלחה או כישלון רק בגלל התפקוד שלו באספקט אחד בחיים - זאת לא חוכמה (גם במקרה בו הוא הסתדר מבחינה כלכלית בחיים אבל מתפקד בשאר ההיבטים לא משהו).
כאן גם עשויה להיכנס טעות הייחוס הבסיסית מפסיכולוגיה חברתית אני מניח.
אז הנה, כל הספקנים והצדקנים יצאו מהחורים. יש! הסולידית חזרה בה מעקרונותיה ולכן הם לא נכונים! אנחנו! צדקנו! כל הזמן!
יש דבר אחד שמעט מציק לי בנוגע לפוסט הזה. נכון שאין סיבה לפתוח שמפניה לאחר שהפוסט הזה עלה לאוויר, אבל זה קצת מרגיש מוזר שאחרי כל המסע והכתיבה המאוד מלוטשת, המתארת דיאלקטיקה אישית ואתגרים רגשיים או מנטאלים, סגפנות בהקשר של שליטה בייצרים בשוק ההון וכן הלאה - מוסר ההשכל שנובע מכל הרומן הזה הוא.... "הרגילים צדקו".
זאת אומרת, העדר לא סתם נוהג כפי שהוא נוהג וכנראה שיש איזשהו שורש הגיוני במנהגיו (יתכן שגם במגונים שבהם), אבל מדוע הסולידית הייתה צריכה לסוע עד לקצה העולם וחזרה בשביל להבין אמיתות כלכך פשוטות ובסיסיות, רגילות (בדגש על ההיבט החברתי והמשפחתי). אני אף זוכר שבשנים עברו ציינתי פה ושם סייגים בנוגע לחוסר התלות החברתית של הסולידית.
אני אף מתפתה לתהות האם בזמן שהסולידית עשתה עבודה מרשימה בכל הנוגע לכושר החיסכון, לחוסר התלות באנשי מקצוע ובהיבטים מהסוג הזה, אנשים אחרים בני גילה עמלו, השקיעו ועבדו קשה בנוגע לתחזוקת מערכות היחסים שלהם: עם המשפחה, הידידים, הצוות בעבודה או כל מעגל חברתי אחר. יתכן שהסולידית כעת תצטרך לאתר בלוג טוב שמסביר כיצד משקיעים בחוכמה בפלחים מהסוג הזה בתיק?
אז בפעם הבאה שאתקל בגולדיגרית שמקריבה את אישיותה או היבטים אחרים שלה בעבור כסף, או באיזה בליין שדואג לשדרג את הרכב כל חצי שנה בשביל לעשות פוזה לחבר'ה, אקח בחשבון שיתכן כי הם יודעים משהו שאני לא יודע. או לפחות שהם אינם נוהגים בעולם מתוך טיפשות גמורה ומוחלטת.
העולם - מורכב הוא.
אם העדפתי לחסוך ולהתרחק מתרבות הצריכה במידת-מה, עשויים להיות לכך מחירים ארוכי טווח שעוד אצטרך לשלם ואני לא מודע אליהם כרגע.
