חלטה 194 היא רבת סעיפים, ומזה שנים רבות לא עיינתי בה. החלטתי לחזור ולקרוא אותה ביסודיות, והנה אורו עיניי. העיסוק בפליטים הוא זניח, רק סעיף אחד (סעיף 11) מתוך 15 סעיפי ההחלטה. קריאה מעט יותר מעמיקה בו מלמדת כי לא מדובר בזכות שאינה תלויה בדבר, אלא בפניה "לממשלות ולרשויות הנוגעות", לאפשר לפליטים המוכנים לחיות בשלום עם שכניהם לחזור לבתיהם, או לשלם פיצויים למי שיבחרו לא לחזור ולמי שרכושם אבד או ניזוק ולכן אין להם לאן לחזור.
כידוע החלטות העצרת הן בבחינת המלצות בניגוד להחלטות מועצת הביטחון שהן מחייבות, עם סנקציות בצדן (ישראל הוכיחה שאם יש גיבוי מעצמתי, אפשר גם לצפצף על החלטות המועצה).
....
לא אכנס לדיון פרטני בהיבטים המשפטיים של ההחלטה. אסתפק באמירה כי יש מחלוקת בין משפטנים באשר לפרשנות סעיף 11. אני מפנה את הקוראים לדיון שהתקיים בין נציגת הארגון הפלסטיני "בדיל" (שמתמקד בזכויות הפליטים) לבין עו"ד מיכאל ספרד, דמות מובילה בתחום המאבק המשפטי למען זכויות אדם, שם הסביר ספרד מדוע הפירוש הפלסטיני לסעיף 11 הוא מאוד בעייתי, בלשון המעטה, מההיבט המשפטי (מופיע באינטרנט).
החלטה 194 מוכיחה גם את החשיבות של ממד הזמן. ההחלטה מ-1948 מצמידה את החזרה עם הנכונות לשלום.
....
מאחר שהעולם הערבי דאז, על כל חלקיו, דחה חד משמעית את החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947, לא הכיר בישראל, שלל את זכות קיומה, ממילא חזרה של פליטים בנסיבות אלה היתה בלתי אפשרית.
....
כאמור, סעיף הפליטים הוא אחד מני 15 בהחלטה 194. אני מצאתי ענין בסעיפים אחרים. סעיף 7 שמדבר על החלת משטר בינלאומי על ירושלים. סעיף 8 משרטט בבהירות את גבולות המשטר הבינלאומי בירושלים וסביבתה: במזרח אבו דיס, בדרום בית לחם, במערב עין כרם (כולל השטח הבנוי של מוצא) ובצפון שועפאת.
אחת התופעות המופלאות שגיליתי היא, שהפלסטינים, הטוענים כלפיי ישראל כי היא מפירה בבוטות את החלטת 194 באשר לשאלת הפליטים, חוברים לישראל בהפרת הסעיפים 7 ו-8 הנוגעים לירושלים ולמקומות הקדושים. גם הישראלים וגם הפלסטינים נאחזים בירושלים כבירתם.