D
Deleted member 8742
כשאני מקשיב לאנשים כמו חיים לוינסון, בן כספית ורביב דרוקר, הם מאוד ורבלים, מאוד אינטליגנטיים, ומאוד "נעימים" (כשהם בשליטה על עצמם), אבל תמיד יש הרגשה מתחת לפני השטח של… חוסר אותנטיות? התנשאות? צביעות? כאילו הבן אדם נחמד אליך, אבל איכשהו אתה מרגיש שהוא מקלל אותך מבפנים. או מאמין שהוא יותר בקיא ממך בתחום, מאמין שהוא מחזיק בעליונות מורלית מוחלטת, וכו'
לעומת זאת, קחו אנשים כמו ינון מגל, עמית סגל, אריה אלדד ואראל סג"ל. כימין-מרכז, אני לא מסכים איתם בהרבה נושאים, בין היתר, דת ומדינה וזכויות להט"ב. אבל בו נגיד ככה, אם הייתי צריך לבחור עם איזו חבורה אני חייב להתקע על אי בודד, לא הייתה תחרות בכלל. דמיינו את עצמכם מנסים לשרוד אי בודד עם לוינסון ובן כספית טוחנים לכם את הראש, עדיף לצלול עמוק לתוך הים ולא לצוף חזרה.
וככל שאני חושב על זה, זו תופעה שנתקלתי בה גם בחיים האישיים ולא רק בפוליטיקה או ברדיו. הבן אדם הכי נוראי שאי פעם יצא לי לעבוד איתו באונ' היה התגלמות קלישאת השמאל (פתחתי עליו שרשור בעבר כאן). עודף משקל, שער בלודיני ארוך של איש מערות, נגד "הכיבוש" ומצביע מרצ. אני מניח שכולנו מכירים את הטייפ. זה היה בן אדם שדיבר אלי בהתנשאות כאילו הוא איזה פרופסור גאון ואני התלמיד הנאיבי שלו, כאילו הוא הרבה מעלי אינטלקטואלית ואני צריך להודות לכל דקה שהוא משקיע בי מהזמן שלו. וכן, גם הוא היה אינטליגנט, דיבר "יפה" כביכול והשתמש בשפה גבוהה. אבל איכשהו אתה מרגיש את החוסר אותנטיות .כשהוא התפרץ עלי סטייל בן כספית זורק האוזניות וחיים לוינסון שופך כוסות הקפה, הבנתי בדיוק עם מי יש לי עסק.
אני מעדיף, פי מיליון, לעבוד עם ערס/ביביסט/קוף(ושאר שמות הגנאי שמכנים מצביעי הליכוד), אחד חובש כיפה שמחזיק בדעות ימניות, אבל קליל, עם יחסי אנוש, שיגיד לי בדיוק בפרצוף מה הוא חושב עלי, מאשר שמאלן אינטליגנט שמדבר בשפת הפוליטקלי קורקט ועוצר את הנשימה סביב כל נושא שעלול לפגוע במישהו. אני שמח מאוד שאני לא גר בארה"ב ולומד באחד הקולג'ים שם, כי תרבות הפליטקלי קורקט, ה"פייק נייס", פשוט בילתי נסבלת.
אז מה דעתכם? איך קרה שהקבוצה שכל היום דואגת לזכויות של כל מיני מיעוטים מסכנים, לא מסוגלת להעניק את הכבוד המינימלי לאנשים שלא מתיישרים עם הדעה ה"נאורה"?
לעומת זאת, קחו אנשים כמו ינון מגל, עמית סגל, אריה אלדד ואראל סג"ל. כימין-מרכז, אני לא מסכים איתם בהרבה נושאים, בין היתר, דת ומדינה וזכויות להט"ב. אבל בו נגיד ככה, אם הייתי צריך לבחור עם איזו חבורה אני חייב להתקע על אי בודד, לא הייתה תחרות בכלל. דמיינו את עצמכם מנסים לשרוד אי בודד עם לוינסון ובן כספית טוחנים לכם את הראש, עדיף לצלול עמוק לתוך הים ולא לצוף חזרה.
וככל שאני חושב על זה, זו תופעה שנתקלתי בה גם בחיים האישיים ולא רק בפוליטיקה או ברדיו. הבן אדם הכי נוראי שאי פעם יצא לי לעבוד איתו באונ' היה התגלמות קלישאת השמאל (פתחתי עליו שרשור בעבר כאן). עודף משקל, שער בלודיני ארוך של איש מערות, נגד "הכיבוש" ומצביע מרצ. אני מניח שכולנו מכירים את הטייפ. זה היה בן אדם שדיבר אלי בהתנשאות כאילו הוא איזה פרופסור גאון ואני התלמיד הנאיבי שלו, כאילו הוא הרבה מעלי אינטלקטואלית ואני צריך להודות לכל דקה שהוא משקיע בי מהזמן שלו. וכן, גם הוא היה אינטליגנט, דיבר "יפה" כביכול והשתמש בשפה גבוהה. אבל איכשהו אתה מרגיש את החוסר אותנטיות .כשהוא התפרץ עלי סטייל בן כספית זורק האוזניות וחיים לוינסון שופך כוסות הקפה, הבנתי בדיוק עם מי יש לי עסק.
אני מעדיף, פי מיליון, לעבוד עם ערס/ביביסט/קוף(ושאר שמות הגנאי שמכנים מצביעי הליכוד), אחד חובש כיפה שמחזיק בדעות ימניות, אבל קליל, עם יחסי אנוש, שיגיד לי בדיוק בפרצוף מה הוא חושב עלי, מאשר שמאלן אינטליגנט שמדבר בשפת הפוליטקלי קורקט ועוצר את הנשימה סביב כל נושא שעלול לפגוע במישהו. אני שמח מאוד שאני לא גר בארה"ב ולומד באחד הקולג'ים שם, כי תרבות הפליטקלי קורקט, ה"פייק נייס", פשוט בילתי נסבלת.
אז מה דעתכם? איך קרה שהקבוצה שכל היום דואגת לזכויות של כל מיני מיעוטים מסכנים, לא מסוגלת להעניק את הכבוד המינימלי לאנשים שלא מתיישרים עם הדעה ה"נאורה"?