שאלת הפליטים הוא דוגמה יפה לקונפליקט בפניו אנו עומדים, ואני לא רואה דרך לצאת ממנו.
אשמח לשמוע דעות.
בלי להביע כלל דעה באשר לשאלת הספציפית של קבלת פליטים מאפריקה או גירושם וכו'.
תיאור מקרה א':
ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות החליטה על דרך טיפול כלשהיא, שבעיני הציבור שתומך בממשלה (ונניח לרגע שהוא אכן רוב העם, מה שלא תמיד נכון) היא דרך נאותה ומוסרית בהתחשב בתנאי השעה והמקום.
בעיני שופטי בגץ (כולם או רובם, לא משנה כרגע) דרך הטיפול הזו פסולה מוסרית.
ברור לדעתי שאם התיאור הזה משקף את כל האמת הרי שאין בכלל שאלה והממשלה צריכה להישמע לפסיקת בג"ץ.
ולמה, מה עם עיקרון הרוב?
כיוון שלגבי הדיון הספציפי בשאלה הזו, אכן הרוב תומך בעמדת הממשלה.
אבל בדיון רחב יותר, עם מבט ארוך טווח יותר, רוב הציבור החליט להיות מדינה בעלת ערכי מוסר המנוסחים בחוק, והוא הסמיך את שופטי בג"ץ לפרש את החוק.
ולכן, זה לא נכון ששופטי בג"ץ פוסקים כנגד רוב הציבור, אלא שרוב הציבור כשהוא דן במבט רחב ומעמיק, גובר על רוב הציבור כאשר הדיון צר וספציפי.
אבל.
ישראל של 2023 עומדת בפני שאלה אחרת לגמרי.
הציבור חלוק האם ערכי המוסר עליהם בנויה מערכת המשפט, כפי שהם מתבטאים בפסיקה ובכלל, האם אנחנו רוצים את הערכים הללו.
בג"ץ קיבל את סמכותו מהציבור, וכעת הציבור (פה אני מניח לצורך הדיון שאכן הממשלה מבטאת את רצון רוב העם. זה לא ברור וצריך לבחון את זה. אבל לצורך הדיון אני מניח כך) אומר: לא לזה התכוונתי, אתם פוסקים על פי תפיסת עולם ועל פי ערכים המנוגדים לתפיסת העולם של רוב הציבור, ולכן אנחנו לוקחים לכם את הסמכות בחזרה.
האם הציבור יכול לומר כזה דבר, ואם כן אייך?
במשאל עם?
אם יתקיים משאל עם, והחקיקה המשפטית תקבל בו רוב. האם הצד השני צריך לקבל את זה?
בעיני, אילו יתקיים משאל עם כולם יצטרכו לכבד את התוצאות.
כי דמוקרטיה, היא בראש ובראשונה שלטון העם, וכשיש מחלוקת שבה שני הצדדים לא מוכנים להתפשר אין מנוס מהכרעה על פי רוב.
אבל, אוי לנו אם נגיע למצב כזה. כי הצד המפסיד ירגיש שגזלו ממנו את מדינתו - וזה נכון כלפי שני הצדדים - והם לא יוכלו להמשיך ולחוש שמדינת ישראל היא ארצם וביתם. ואז אוי ואבוי לנו.