שאלת העצמאות הכלכלית איננה קשורה במידת הסיפוק או ההנאה ששכיר שואב מעבודתו. היא קשורה בתלות המבנית של אותו אדם או אישה במקור הכנסה יחיד בו הוא מוכר את זמנו תמורת שכר על מנת לממן את עלות המחייה שלו.
החתירה לעצמאות כלכלית היא השאיפה לצמצם את התלות הזו עד לביטולה המוחלט. עכשיו הדיון מתפצל לעשרות תתי דיונים, שאלות, והעדפות על חיסכון והשקעה, פיתוח ערוצי הכנסה שונים, השקעה פאסיבית ואקטיבית ועוד ועוד תלי תלים של אסטרטגיות וטקטיקות.
כאשר שכיר שאוהב את עבודתו וישיג גם עצמאות כלכלית, הוא יוצר ממוזמן להמשיך ולעבוד בה, אולם הוא יעשה זאת כי הוא רוצה, לא במובן של הנאה מהעיסוק, אלא מהחירות הכלכלית שהוא לא חייב לעשות זאת. גם אז אותו אדם יגלה, אולי שהוא מעדיף לעבוד בחצי משרה, או לוותר על תחומי אחריות בעבודה מהם הוא פחות נהנה, או שלא אכפת לו מקידום, בונוסים ופוליטיקה משרדית, והוא פשוט יכול להיות מהנדס, למשל, ולא ראש צוות, או מנהל, או שעות נוספות בערב כי צריך לממן משהו לא צפוי.
זה גם נכון, כמובן, לעובדה שהן אנשים הן מצבים משתנים. היום הכל דבש ועוד עשר שנים זה ימאס או יעייף. היום נהדר ומחר בוס חדש שממרר את החיים. היום הכל מצויין וחס וחלילה עוד עשור אותו עובד ירצה להקדיש זמן לסיעוד הורים מזדקנים, ילד עם צרכים מיוחדים, שכן ערירי ניצול שואה ביניהם נוצר קשר אישי. והס מלהזכיר שאתה אולי אוהב את עבודתך, אבל אולי מחרתיים תפוטר... בקיצור, דברים קורים בחיים ולא לעולם חוסן.
ואולי היא תגלה שכאשר העבודה האהובה לא באמת הכרחית מבחינה כלכלית, באמת יש דברים אחרים שהיא מעדיפה לעשות עם זמנה.