כבר חודש וחצי שאני לא עובדת.
מוקדם יותר השנה החלטתי ש enough is enough ושהעבודה שלי בהייטק הורגת אותי לאט לאט. כן, ממש פיזית, אחרי חודשים של סטרס שכל יום אני מרגישה כמו מסטיק שמתחו אותו יותר מידי, ושהאויר שאני נושמת לא נכנס לריאות. שהשינה רדודה מחלומות על לחץ. מדדי דלקת בשמיים שהסתיימו באישפוז מציל חיים.
לקחתי את ה f*uck u money שלי ויצאתי להפסקה מעבודה שאינה מוגבלת בזמן.
נשים בצד לרגע את המלחמה שטרפה לכולנו את הקלפים, אבל עם כמה שהייתי צריכה את החופש הזה אני חייבת להודות שהוא קצת משעמם.
אני מתחת לגיל 40 ורוב חבריי נמצאים במירוץ העכברים, עובדים במשרות מלאות ומגדלים ילדים קטנים. אין להם לא את הזמן או הספונטניות להיפגש במהלך השבוע. אני מאוד מבינה אותם, בתור אחת שעבדה כמו מטורפת ובעצם זה גרם לכך שהחברויות הישנות שלי התקררו מהתקופה שאני הייתי בעבודה ולא זמינה, וזה לא כ"כ פשוט להתניע אותן מחדש.
אני רשומה לקורסים שמעניינים אותי, אך לצערי חלקם נדחו בגלל המלחמה ובאלה שמתקיימים התלמידים האחרים מבוגרים ממני בערך ב 20 שנה...
אני מעבירה את זמני בעיקר בבית, מידי פעם יוצאת לסידורים או מטפלת בענייני הבית שדחיתי. משתדלת שלא לבזבז יותר מידי כסף עכשיו כשאין משכורת ולהינות מהדברים הפשוטים: טיול בטבע, כוס קפה או גלידה בפארק זה אושר גדול עבורי. מביאה את הסנדביץ והתפוח מהבית. מבחינה בריאותית יש שיפור משמעותי, כשהסטרס לאט לאט יוצא מהמערכת.
אבל וואלה, די משעמם. אחרי חודש וחצי של חופש (עם מלחמה לאורך כל הדרך) יש לי מחשבות על לחזור לעבוד בגלל תחושת המיצוי מהחופש, והרצון להיות בסביבת אנשים בגילי שיכול להיות לי חיבור איתם. אני תוהה האם פספסתי משהו?
איך אתם חיים את החיים שלאחר הפרישה? ממה אתם מתרגשים כשאתם קמים בבוקר?