שאז, איש יקר 3>
אני שולח חיבוק פומבי אמיתי וכנה למרות שאנחנו לא מכירים. אני מרגיש שאתה במצוקה, ומתוסכל. זה ניכר עליך, מהתגובות, מהשאלות ו"העניינים" שלך פה (ואני בקושי נמצא פה יחסית לפעם).
"חבל".
אתה מבזבז לריק אנרגיות לא רעות בכלל שיכלת לתעל עם קצת מאמץ מחשבתי והשגת שליטה על זרם המחשבות שלך למקומות אחרים הרבה יותר מעודדים ושמחים לחיים שלך כמו שאתה חי אותם כרגע.
אתה מסוגל למה שאתה מסוגל לו כשאתה מסוגל לו מתי שאתה מסוגל לו.
לא משנה איך תסובב את זה כרגע, יותר מזה אין.
מעבר לזה אין מעבר לזה.
מעיין דטרמיניזם הכרחי להבנה של הסיטואציה כמו שהיא כרגע.
אל תאמין לכל אלו שדוחפים לך לגרון את ה"תהיה הכי טוב שלך! צא וכבוש!" (טוני רובינס וכל הקאוצ'רים למיניהם) ואל תתן להם לרדד את רמת החשיבה שלך למוצלחות/תועלתנות/הצלחה/חומרנות/כסף.
כולנו כל כך הרבה יותר מזה. ולא חסר דוגמאות שגם אם הם היו בדיוק זה - זה לא שיפר את "מצבם" במאום.
החד מימדיות של ה"הצלחה" כפי שהיא מתפרשת ולובשת צורה בעולם המערבי-מודרני-קפיטליסטי-צרכני היא כל כך נבובה ועלובה והיא ניבטת אליך מכל מקום, מכל מוצר, מכל מדף ומכל חפץ.
הנוחות הקיצונית והמנוונת שמתלווית להצלחה הזו, דוקרת לפעמים בעיניים, וזה כנראה מה שקורה לך כרגע.
תחושת הביטחון המזוייפת לגבי כל מה שהוא בהישג היד ובשליטתנו, היא הדלק של החיים הנוחים שמאפשרים את כל הטוב הזה.
לפחות נכון לעכשיו, בהתאם למצב רוחך הירוד בכל מה שקשור ל"נושא הזה", כל מה שאתה מצליח להשיג בשכל שלך זה את עוקצה של הצרעה ולא את האפשרות שזו בכלל דבורת דבש...
לפעמים אנחנו ממש מסוגלים ליותר. ולפעמים ממש לא.
לפעמים אנחנו מבריקים ומצחצחים כל שבב של בקושי פוטנציאל שיש לנו ולפעמים לא.
לפעמים אנחנו מפספסים כל כך הרבה מכל מה שכביכול היה אמור להיות לנו (ראה להלן "פוטנציאל") ולפעמים זה פשוט להאחז באוויר ותו לא.
לפעמים אנשים דגולים ומאוד כישרוניים מסוגלים לכל כך מעט.
ולפעמים אנשים קטנים ועלובים, חסרי אישיות ודלי שכל מסוגלים לכל כך הרבה.
זה שלכולם יש את אותם התארים, את אותם יכולות תיאורטיות, את אותם נתוני פתיחה עלומים, או שכולם נקראים "מהנדס" זה לא אומר שכולם יהיו מאושרים באותה מידה. בהנחה וכל המטרה היא להיות מאושרים, או יותר נכון "שמחים".
שהרי בלי שמחה, כולנו יודעים שלא משנה כמה הצוף מתוק, הטעם תמיד מר.
אושר הוא גם גנטי. יותר נכון היכולת לחוות אושר.
אני לא יודע למה אתה טורח להשוות את עצמך לאחרים כל כך הרבה במקום להביט פנימה ולנסות ליישם חלק מהעצות הטובות שניתנו לך או לפחות לסנן מבינהן איזושהוא תוואי פעולה אופרטיבי או לא אופרטיבי.
החיים האלו הם לא על כסף, למרות שכל הזמן לאן שלא תביט העולם יראה לך שדווקא כן.
החיים האלו הם על לחיות.
וכל כך הרבה אנשים נכשלים שם, בלחיות, ששום שטר של 200 ש"ח כפול אלפי פעמים לא יעזור להם להבין במה שגו.
תתרכז במוח שלך, בחשיבה שלך וביכולות הקוגנטיביות שלך. תצחצח ותמרק אותם בעזרת קריאה וספרים ובלוגים ותכניס מחשבות אחרות לראש. תבחר את הנתיב שבו המחשבה שלך הולכת ולאן היא לוקחת את סדר היום שלך.
תדבר לעצמך יותר ותנסה ללבן דברים בינך לבין המוח הקטן הזה שכל הזמן מושך אותך אחורה.
התבוסתנות כלפי מה שאנחנו היא לא "בחיים האמיתיים", היא לא בעולם הזה, היא מתחילה קודם כל במוח ובמודעות.
(לשם הבהרה, הטקסט הנ"ל הועתק מהספר "תירס חם, תירס קר, מלא תירס על הפיצה").