אתעלם מזה ואשאל בעדינות המירבית (שלי):
כמה זמן ביממה תופס לך העיסוק בזה - המחשבות, התיכנונים, הקריאה, הקניות, הביצוע, הבדיקות, ההשוואות, השיחות?
האם אתה מוצא את עצמך חושב על זה בזמן עיסוק אחר (עבודה, בילוי, פגישות)?
כשהייתי פחמימתי הייתי צריך כל ערב להכין סנדוויץ׳ לארוחת בוקר בעבודה כי ״זה בריא לאכול ארוחות בוקר״. הייתי מכין גם קופסאות עם אגוזים וחטיפי אנרגיה ״בריאים״ כדי שלא ״אהיה רעב״.
בסידורים ונסיעות ארוכות הייתי לוקח חטיפים ״בריאים״ או מבזבז זמן על קניית מזון בחוץ.
בערבים וימי שישי הייתי מכין פיצות, מוקפצים, לחמים, סושי, פסטות, המבורגרים, גלידות, ועוד.
והיום? פעם בחודש מכין ירקות מותססים, פעם בשבוע מכין בשר לכל השבוע, לטגן ביצים לוקח 10 דקות, כך גם להמיס גבינה צהובה על מחבת. פעם ב מכין פנקייקים או עוגיות קטוגניות.
חוץ מזה אני כמעט ולא אוכל ארוחות בוקר, לא אוכל בלילה, בנסיעות וסידורים לא חושב על אוכל ואין לי בעיה לא לאכול יום שלם.
אז ביום יום אני לא מתעסק עם אוכל יותר מדי. וגם כמעט ולא מדבר עם אנשים על נושאים כמו בריאות וצומות כי גם ככה לא מקשיבים לי ואומרים שאני טועה, אז אני משתדל להתחמק משיחות כאלו, אלא אם אנשים אחרים פותחים את הנושא מולי.
הדבר היחיד שאני מרגיש שחברים ומשפחה כועסים עליי, זה העובדה שאני לא אוכל בלילה ולא אוכל כמעט פחמימות. לכן ״קשה״ לבלות איתי בחוץ ו״קשה״ לארח אותי. אבל אני לא מבין למה. אם זה מזון מהיר אני אף פעם לא מעיר על שומן טראנס וכו׳, תמיד יושב איתם ופשוט אומר להם שאני לא רעב ולא אוכל. אם מארחים אותי אני אפילו חוסך להם כסף. ומדי פעם שהולכים למסעדה אני תמיד אזמין משהו: סטייק, פרגית, וכו׳.
לכן אני לא מבין למה טוענים ש״קשה״ איתי. ולמה מנסים לשכנע אותי לאכול מאכלים שאני לא מעוניין לאכול?