גם אז היו תקופות של הרבה עוזבים. כשקשה, החלשים והמפונקים עוזבים. בטח אם אין משמעות מיוחדת לקיום מדינה לעם היהודי וחשוב להציל את התחת הפרטי.
קשה לי לכתוב לך, כי אני מרגיש את הכאב, ומבין אותו- ואותך- מאוד.
אבל.
כמו שכתבו לך, לא החלשים עוזבים. כמו כל ההכללות, גם זו לא נכונה... ולא במעט. רוב מי שנשאר נשאר כי לא רוצה לעזוב או כי אין לו אפשרות ריאלית לעזוב (יש חפיפה רחבה בין הקבוצות ולא במקרה). עוזבים החזקים, שמבינים שישלמו מחיר כבד על המהלך אבל מוכנים להקריב למען עתיד ילדיהם ולאור הסכנה שמולם. אז גם לא מפונקים, בעצם. אני חושד שאת יודעת את זה.
ולגבי התחת הפרטי- מסכים, בתוספת: התחת הפרטי של הילדים. אני עזבתי כי חשוב לי יותר התחת הפרטי של הילדים שלי מ... כל דבר בעצם. מי שיש לו ילדים קטנים וחושב אחרת (כמוך? אני חושד שאין לך ילדים קטנים ואת נמצאת במקום אחר ממני) ראוי שישאל עצמו שתי שאלות:
1. האם הילדים מודעים לכך שמסכנים את חייהם למען מדינת היהודים, ומה עמדתם בנושא.
2. מה יהיו פניה של מדינת היהודים הזו שהם מסכנים את חיי ילדיהם עבורה, והאם לאור הטרנספורמציה המסתמנת הם - והוריהם- עדיין חושבים שההקרבה ראויה. זה ההבדל העיקרי בעיני מתקופות קשות קודמות: היה קשה, אבל היה קונצנזוס, אולי מדומיין אבל היה, על מה נלחמים ולמען מה מקריבים. מיותר לציין שאין קונצנזוס כזה היום.
מי שעונים בחיוב על שתי השאלות כמובן שיישארו. וברור לי שיש המון כאלו, לא בציניות. אדם שרואה בהפיכה המשטרית דבר ראוי למימוש ערכיו שנרמסו עד כה ע״י המשטר הקודם, שרואה במדינה היהודית הלא ליברלית שתהיה כאן מימוש של שאיפה בת אלפי שנים ששווה קורבנות, כולל חלילה ילדיו, כמובן שלא ישקול הגירה ואולי יתייחס בבוז לעוזבים כחלשים, עדיף בלעדיהם וכו. אבל מי שלא, ולא עוזב כי קשה להפנים את המציאות, כי קשה לעשות את המעבר, כי קשה לרדת ברמת החיים, לפעמים צריך עזרה חיצונית לקפוץ מהסירה השוקעת. כמו שרונן כתב לך- זה ממש לא בקטע של לייאש או לבאס. זה בקטע של לא להדחיק את המציאות ולחיות בעולם מדומיין, שאולי היה קיים בעבר (תוך התעלמות מאספקטים רחבים של המציאות) אבל מתמוטט מול עיננו בהווה ובוודאי שלא יהיה קיים בעתיד. אז אם נשתמש בעולם המונחים שלך, אנחנו מנסים לכתוב לחלשים ולמפונקים: תפתחו עיניים, תבינו מה קורה, תקבלו את ההחלטות הנדרשות למרות הקושי והמחיר שזה יגבה מכם. הילדים שלכם יודו לכם.