תשמע,
אם אתה נמצא על סירה בלב ים ואתה רוצה להגיע לאנשהו, לא לך משנה לאן, אתה לא זקוק לשום יכולות מיוחדות. לא צריך לדעת לשוט או לנווט בים. פשוט שב ותמתין ותן לגלים לסחוף אותך עד שתגיע לחוף כלשהו.
רק אם אתה רוצה לשוט למקום מסויים שאליו אתה שואף להגיע, רק אז נולד הצורך לעבוד קשה ולהתכונן לדרך רצופת מכשולים על מנת להגיע להגיע לשם.
תן לי לנחש שאתה לומד מדמ"ח כי לשם הגלים סחפו אותך.
כי הראת איזושהי תפיסה טובה יחסית של מתמטיקה ואולי גם תכנות - ואז ההורים דחפו אותך, והחברים דחפו אותך, והשמועות על המשכורות של בוגרי מדמ"ח דחפו אותך, ואיכשהו "בטעות" מצאת את עצמך בתואר הזה.
אתה מתייחס להצלחה כאל סקאלה חד-מימדית, כלומר שאפשר רק להצליח יותר או להצליח פחות (ושאפשר למדוד הצלחה לפי כמה תרגילים בגאומטריה אתה מסוגל לפתור ב20 דקות). בפועל הצלחה תלויה בשאלה לאן אתה רוצה בכלל להגיע, ורק אז אפשר לבדוק האם אתה בכיוון הנכון בדרך לשם.
772 בפסיכומטרי לא יעזרו לך בכלל להצליח אם החלום שלך זה לטפס על האוורסט או להיות נגן כינור או משהו... שהוא לא להיות מהנדס או רופא.
תחליט לאן אתה רוצה להגיע בחיים, ומהר מאוד תגלה שתאלץ לשוט נגד כיוון הרוח בשביל להגיע לשם.
וזה יהיה מאתגר, תאמין לי.
היי,
ֿברשותך, אתייחס שוב להודעה הזו.
אנסה להתעלם מניתוח האישיות הדי קלוקל שלי (שאפילו קצת העליב אותי בקריאה ראשונה).
אתן על עצמי קצת רקע, בחור פריפריאלי, מפריפריה די קשה, שני הורי עובדים בתחומי הצווארון הכחול, לא קשי יום חו׳׳ח אבל גם לא עושר מופלג.
כל העידוד ללימודים נגמר בערך בכיתה ט׳, שם שניהם ישבו והעניקו לי את האחריות לחיי המקצועיים.
באותה תקופה חשבתי שזה מוגזם, איך להורים שלי לא אכפת כמה קיבלתי במתמטיקה כשלכל ההורים כן?
בדיעבד? אני חושב שעם האופי שלי זה היה הדבר הכי נכון לי. לראיה, עם אחיי הקטנים זה לא עובד בצורה הזו.
זה פיתח אותי אישית וגרם לי לעשות מה שאני רוצה וחושב לנכון, הם נתנו לי כלים בתחומי האופי שלא יסולאו בפז. באמת.
בלימודים? נו שווין, אני כבר שנה וחצי לומד מדמ׳׳ח ולאבא שלי אין כ׳׳כ מושג מה זה, ולחבר׳ה הוא אומר שאני לומד מחשבים.
הוא לא יודע כמה המשכורת ההמוצעת בתחום, וכשאני מנסה בארוחת ערב כשאני בא לבקר להסביר מה זה ml הוא מתעניין כמו אבא, אבל תמיד עסוק בלהזכיר לי ׳׳אין דבר כזה 30k בחודש וזו סתם פיקציה׳׳ - אמיתי לחלוטין, זו רמת האמונה שלו בזה.
תו׳׳כ שירות ביחידה (81) נחשפתיי לעולם התוכנה המון, מה שגרם לי להמון זיקה, כשהייתי צעיר יותר לא הערכתי את כל הכלים שיש לעולם התוכנה, והפחד הכי גדול שלי משירות ביחידה (למול אחת הסיירות אלייה התקבלתי וממש רציתי ללכת עד שנפצעתי פיזית בטיול), היה שאהפוך להיות מה שהיום אני יודע שקוראים לו Code Monkey.
בדיעבד עסקתי יותר בחומרה והיה לי שירות מדהים כולל יציאה לקקצ ומיצוי עצמי מקסימלי.
עכשיו לעניינו,
הצלחה נמדדת
בעייני בשני ממדים, אחת פר תקופה\אירוע (פסיכומטרי, קבלה ללימודים, קורס קצינים), את כל הדברים האלו עשיתי, הצטיינתי בהם, הרגשתי הצלחה.
הממד הזה אמפירי לחלוטין, 772 זו הצלחה
בפסיכומטרי. יש לך סייג לגבי זה?
זו ממש לא הצלחה בחיים ולגבי זה? בעוד שלוש שנים זה יהיה לכל היותר כלום ושום דבר בעייניי.
הממד שני הוא אמורפי לחלוטין,
הרגשת סיפוק\משמעות\רצון לקום בבוקר\You name it.
כשהייתי צעיר רציתי מאוד להיות רופא, או טכנולוג.
אפילו עשיתי את כל המסלול המקובל לקבלה לרפואה, והתקבלתי, אני מודה שזו הייתה נקודת מפנה בחיים שלי.
נאלצתי לבחור בין שני דברים שמאוד משכו אותי, ועם כמה שזה מפתיע לשמוע, לאורך המון זמן ׳׳קוויתי׳׳ לא להתקבל לרפואה כי פרדוקס הבחירה וכולי.
מה עשיתי כשהתקבלתי? לקחתי כמה חודשים ברייק מהחיים, נסעתי לטיול קצרצר בחו׳׳ל ועשיתי חושבים.
שם הבנתי איך חיי צריכים להראות
בעייני.
לצערי, להציל חיים של ילדים חולים נראה לי כמו סיפוק אדיר, אבל מסלול שכולל לימודים והתמחות של מעל 10 שנים, לי אישית נראה לא נכון
לי.
עכשיו אקח את האמירות המאוד רומנטיות שלי לכיוון הפרקטי של הפוסט.
אני רוצה להתעסק בתחום הml\Ai, תכלס? בתחום הרפואה הטכנולוגית, קשה לי עם העובדה שהטלפון שלי עובר חידושים על בסיס שנתי אבל א.ק.ג עובד בתצורת לידים די דומה למה שהייתה כשהומצא (או גולה).
אני חושב שהדרך להקמת סטארטאפ רפואי רחוקה ממני כמה וכמה שנים קדימה, בדרך יש מספר תחנות ויעדים שארצה לכבוש.
לדוגמא: עבודה בגאמפא, הקמת משפחה, יכולת כלכלית סבירה כדי לצאת להרפתקאה כזו.
עכשיו נחדד עוד יותר, כשאתה מבין קצת את התפיסה שלי לגבי הצלחה או יעדים, איך זה שאני עושה את המטלה שלי עכשיו ולא מחר תורמת לזה בעיינך?
אני שואל ברצינות גמורהֿ, ללא התרסה.
