תואר זה המקום למצוא חברים.
זה שונה אצלי, רק שזה לקח לי יותר מ 20 שנה להבין איפה ואיך נכון לי להתנהל בנוגע לקריירה. זה קשור לזה שעברתי לסדר יום שהוא לא רק עבודה אלא גם תחביבים.
אם הבנתי נכון את ההודעה הקודמת שלך חזרת להייטק, לא?
מעניין. תוכל להרחיב קצת איך זה קרה? איך התחביבים גרמו לך לעזוב את העבודה ובסוף גם לחזור לתפקיד ניהולי?
לפני שנתיים הלכתי לפסיכולוגית תעסוקתית, תוך 2-3 סשנים היא נתנה לי להבין מה גורם לי להתאכזב ממקומות עבודה ולא למצוא את עצמי שם אחרי תקופה. זה גרם לי להבין את עצמי יותר טוב ולהבין איפה אני נכשל מבחינה תפיסתית. אני לא יודע מה גורם לך לא להיות מרוצה, אצלי זאת היתה העובדה שנתתי לעבודה להגדיר אותי, הייתי טוטאלי, אם הגעתי להישגים ופסגות הייתי בהיי מטורף, אם הייתה תקופה לא מוצלחת, הייתי מאוכזב. עבדתי די קשה ובשנים האחרונות התקדמתי לתפקידי ניהול עם לא מעט אחריות, זה כלל במקרים רבים שעות עבודה מרובות, טיסות לחו״ל נון סטופ, המון לחץ ועבודה מול מנהלים בכירים, העבודה השתלטה על החיים שלי והפכה להיות הדבר החשוב ביותר.
תודה רבה על השיתוף.
נחמד לשמוע שזה עזר לך. אולי אנסה את זה באמת.
מקווה שזה בסדר לשאול, אבל האם אתה בזוגיות? ואם כן, איך הבת זוג מקבלת את זה? האם היא גם תורמת את חלקה להתכנות של הפרישה המוקדמת? האם היא עובדת?
בסדר גמור לשאול.
מאז ומתמיד התקשתי לשים את הגבול לעבודה.
זה מאוד רחב והמון מחשבה ועבודה. כמו שכתבתי, לאמץ תחביב זה חלק מזה
נושא מערכות היחסים במטריצת הפרישה הוא קריטי ושווה להשקיע בו זמן ומחשבה במידה והוא לא מספק. הוא זה שמעניק משמעות לכל העסק- אחרת הזמן העודף הופך למשקולת. בשנתיים שלוש האחרונות חל אצלי מהפך, נוצרו לי לא מעט חברויות חדשות (וזוגיות) כחלק מהשינוי שעברתי. אם אני צריכה לאפיין את מהות השינוי בהעדפות שלי, עברתי מעולם של אנשיי עסקים מצליחנים אך חסומים רגשית, לעולם של אנשים שהם לפני הכל בני אדם טובי לב , מן שחקניי נשמה. נושא המצליחנות קיים שם, אבל בסדר עדיפויות אחר לגמריי. התהליך התחיל להתרחש כשפיניתי מהחיים שלי את אותם אנשים שלא באמת שייכים.
אכן כשהגעתי ליעד הנכסף ופרשתי, וכבר לא היו לי יעדים של 'חוות דעת, דרגה, לרצות את המנהלים, להגיע היתה בשלום' - שמתי לי יעד לשפר את מעגל החברים הקרובים שאוכל להיפגש, לשתף ולהתייעץ. אני מאוד אוהב לספר ולקבל פידבקים ונראה לי שניתן לראות זאת ביומן המסע שלי. הייתי בטוח שאני "אטרקטיבי" ואף "מצליחן" - כריזמטי, מלומד, מסודר כלכלית. אדם שעיתותיו בידיו ואיש שיחה שירצו את קרבתו. מה גם שהתחטבתי וטיפלתי בנראות וחשבתי שזה יירשים מישהו (בעיקר גייז אבל לא רק). אז חשבתי. די מבאס לגלות שהסביבה מראה לי שאני לא. יש לי מעט חברים טובים אבל הייתי רוצה יותר - התחושה היא שאחרים מנפים אותי מחייהם ולא ההפך (כפי שאת כותבת). הלכתי לטיפול פסיכולוגי של שנתיים בנושא מערכות יחסים- במבחן התוצאה ללא הצלחה בינתיים. הבנזוג שלי סגור בתוך עצמו ולא מבלה איתי (לדוגמא- חזרתי לאחרונה משני טיולים לבד בחו"ל של שבוע כ"א בהפרש של יומיים בינהם, בלעדיו) והוא טוען ש"אני רוצה חברים" נובע משעמום - אבל אני ממש לא חושב שאני משועמם, אני "חי באיטיות" כלומר לוקח את הזמן אבל הלוז שלי מלא (יכול לכלול שעה וחצי בבוקר לקפה ומוסיקה לצד גלישה ברשת) אבל עדיין מלא.
לא חושב שיש הגיון בלהאשים שעמום. שעמום עלול להשפיע, אבל זה לא העיקר. זה טבע אנושי לרצות חברה, בעיקר חברה בה יש לנו עניין ונושא משותף לשיח. לא סתם אנשים בסביבה.
השנקל שלי, בתור מי שחברות לא באה לו בקלות בכלל,
יכול לתת דוגמאות?
דוגמאות: השגחה על נבחנים במוסד אקדמי בתקופת בחינות, השתתפות בקבוצות מיקוד תמורת תוי קניה, עבודה בקלפי בימי בחירות.
⌄
⌄
⌄
לאט/מהר זה בעיני המתבונן.
