כל עוד אין התרסקות במניות נוסח 1929
כפי שטענתי קודם, גם אם יחידה כן נמכרת מתישהו במהלך תקופת ההחזקה, זה עדיין לא אומר שעדיף לשים אותה בחשבון דוחה מס. זו לא שאלה של "כן נמכרת" או "לא נמכרת" אלא שאלה מספרית עדינה יותר. התשובה תלויה בדמי הניהול, בתדירות המכירה, ובתשואת המחיר (עליית ערך, להבדיל מדיבידנד).
בדקתי עכשיו ומצאתי שאם מוכרים
יחידות פעם אחת באמצע תקופה של 30 שנה
(ורוכשים אותן מייד מחדש), ותשואת המחיר השנתית היא 4%, ואין דיבידנד*, ודמי הניהול הם 0.25% בשנה, אז בחשבון הדוחה מס 1 שקל
שמושקע ביחידות הללו הופך לכ-
2.51 שקל אחרי מס ואילו בחשבון הממוסה מיידית הוא הופך לכ-
2.56 שקל אחרי מס. (ט.ל.ח).
אם אני מעלה את תשואת המחיר השנתית ל-5%,
היחידות בחשבון הממוסה מיידית עדיין מובילות, אבל בקצת. אם אני מעלה ל-6% (ומעלה),
היחידות בחשבון הדוחה מס מובילות.
* בנוגע לדיבידנד: דיבידנד משמש לרכישת יחידות נוספות, והיות שמועד רכישתן מאוחר יותר, תקופת ההחזקה (המירבית) שלהן קצרה יותר. בדקתי ומצאתי שככל שתקופת ההחזקה מתקצרת, זה מטה את התוצאה לטובת התיק הממוסה מיידית (בתקופת החזקה קצרה יש פחות יתרון לדחיית מס).
בחשבון דוחה מס אמורים לשים את הנכסים שמשלמים הכי פחות דיבידנד (כי זה הכי משתלמם מבחינת מס)
את הנכסים שמספקים תשואת דיבידנד הכי קטנה או את הנכסים שמספקים תשואת מחיר (עליית ערך) הכי גדולה? השני נשמע לי הגיוני יותר. בכל מקרה, זה שיקול אחד מתוך כמה ולא כלל מוחלט.
כן, וזה גם מה שאמרתי. (אם שאלה 2
משליכה על שאלה 1, זה אומר ש-1 תלויה ב-2).
מסכים בהחלט אבל אולי עוד נפצח את החידה..
עריכה: המספרים תוקנו בעקבות הערה של
@ע.מדי.