קצת קולטורה לשעת ערביים.

[ביולוג ירושלמי]

שיר האביונים של יענקל'ה רוטבליט המצויין.
לא יודע למה בשרשור הזה אני אישית מתעקש על העברית. לא מפאת הנוחות כמו מפאת הרגשת הביתיות והרצון לחשוף כמה שיותר פניני עברית שאין לי מספיק מהן לעולם. ולהיחשף אליהן.
מישהי/ו פה צירפה את יונה וולך. נמסתי. ומאיר אריאל אהוב נפשי. נמסתי עוד יותר.
ואני למד מכם לא פחות מכל מה שלמדתי כל הזמן הזה שאני פה בפורום וחופר בענייני דיומא.
הביצוע המופלא של החצר האחורית (בקולו של תומר יוסף שאחריו אני עוקב עוד מהיותי נער ומדיסק הרגאיי הישראלי הראשון והמעולה והמופלא שלו) מרגש אותי עד כלות. בלשון המעטה.
אודה שהזלתי דמעות בפעם הראשונה ששמעתי את השיר. ממש דמעות אמיתיות ונוזלות על המקלדת. וגם בשניה. שוב דמעות.
בשלישית כבר ממש יבבתי מבפנים. בכיתי על עצמי. ליבי נחמץ כל כך על הסולידריות האבודה שחיים חצי-שלמים של אבסורד ומוח אנליטי מחורבן כפו עליי קשיות עורף יומיומית שכזו לסבלם של בני האדם, והחיות ולסבל שהוא לא שלי בכלל. מנגנון הניתוק הרגשי המאולץ וההכרחי לקיום הזה של לשרוד את היומיום מבלי להיות רגיש לסבלם של אחרים הוא בכיה על עצמי לדורות.
זה כל כך עצוב לי שגם עכשיו עיניי מתלחלחות להן ולחץ הדם עולה. עצבות אמיתית.
תמיד נזכר בזהבי עצבני (הראליטי היחיד שאני מרשה לפרקי) מתעצבן ורותח על כך ששוב "פועל בניין נהרג" וכמעט אף פעם אין לו שם ואין פרטים ואין מידע. אבל מטיילת ישראלית לא הרגישה טוב בנפאל וכבר ידוע שמה ומקום הולדתה ומה גורלה. וזו רק אנקדוטה כלומניקית ועלובה על חוסר הסולידריות הזה, על ההתעלמות הנחוצה הזו לשפיות הנדחקת אל היומיום שממאנת להרפות מתוכחת ה"תמשיך בחיים שלך" הזו.
אני מדבר אך ורק על עצמי.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ומי ישיר את שיר האביונים
את שיר הנטושים בצד הדרך
שגם להם יש שם ויש פנים
ולא רק גב לתת בעבודת הפרך

את שיר המשתכרים אל צרור נקוב
כבויי המבטים שחוחי השכם
את שיר הדל והמושפל והעזוב
שבבתי תמחוי בוצעים את פת הלחם

ומי ישא קולו לומר כי רע מאד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות

כי מי ישיר את שיר האבודים
בלויי בגדים ויחפי רגליים
הנודדים ברחובות כמנודים
ומי ישיר את שיר חסרי הבית

את שיר הקבצנים פושטי היד
אל חלונות המכונית בצומת
והנהג עיניו חומקות מן המבט
אל הבטחה גדולה בשלט של פרסומת


ומי ישא קולו לומר כי רע מאד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות

 

[ביולוג ירושלמי]

הכיצד אעז לרשום הקדמה, או מבוא, לבוקובסקי או לאלן גינסבורג? מהייכן אשאב העוז? והיכן אמצא הדעת, להתעלות על קלישאה ריקה? ואם אעז, ואתגבר על המגור, האם יהיה דיי בשם עיטי לכסות את ערוותי, ובורותי? ומה יוותר מנימי ליבי?

בנג'מין יקר (ואני מתכוון לזה), התעלה מעל הפולמוס ופשוט כשאתה מצרף סרטונים, או שיר, או משהו שנגע בך ודיבר אליך, ובו אתה רוצה וחפץ לשתף אותנו - צרף ורשום שורה שלך. 2 שורות. פסקה. ואז צרף.
כתוב את שעל ליבך או על מוחך. יש לך מספיק שם כדי למלא ספר. תן לנו קצת להנות ממך וממחשבותיך.
בבקשה.

 

[היום מתה אמא]

מתוך "סיפורי מר קוינר"
מאת ברטולט ברכט

איש אחד שאל את מר קוינר אם יש אלוהים, אמר לו מר קוינר: עצתי לך שתשקול בדעתך אם התנהגותך תשתנה לפי התשובה על השאלה הזאת. אם לא תשתנה, יכולים אנו להניח לשאלה. אם תשתנה, כי אז אני עוד יכול לעזור לך במידת מה לפחות ולומר לך שכבר החלטת: אתה זקוק לאלוהים.

 

[בת העמק]

גבריאל בלחסן, זצ"ל. אחת האבדות הגדולות של התרבות הישראלית.
בתוך הצינורות
מילים: גבריאל בלחסן ואביב גדג'
לחן: גבריאל בלחסן ואביב גדג'
קיים ביצוע לשיר זה



אני מעשן רק כשאני צריך.
אף פעם לא יותר ממה שאני צריך.
אם היה לי כח הייתי קם וצועק.
בורח מתפרק אף פעם לא חוזר יותר.
מליון כדורים,
נותנים לי הרופאים.
שלא אצעק שלא אצחק,
שלא אתעורר יותר. זה משחק.
משחק מתוכנן היטב,
שלא כמו בחלומות אתה צריך לנוע. לנוע ומהר.
מאש הצלפים מאש המחשבות מאש החרבות.
אני בתוך הצינור.
עכשיו ארבע בבוקר,
מזיע מתחת לשמיכת כותנה שחורה,
מסתכל על התיקרה העקומה.
הייתי רוצה לאהוב אותך.
בלי לחכות.
בלי הפסקות.
כאן ועכשיו בין ההריסות.
לקחת אותך איתי לתוך הצינורות.
עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה.
מוזיקה של גהינום זה לא אושר.
זה סתם דיכאון.
אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי.
יגיע הסתיו יסלק ממני את כל הליכלוך.
והלילה,
אתה הולך לחלום את כל החלומות הכי יפים שיש.
החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי.
עכשיו אני מושלם.
עכשיו אני לא זוכר שום דבר קטן,
אפילו לא פרט קטן.
ויש את כל הזמן שאפשר, שנשאר, חודש, חודשיים.
אולי שנה אולי יותר.
הכדור בתוך הדם,
אין כבר מחשבות,
אין כבר קולות,
יש רק אהבה בין ההריסות.
אני בתוך הצינורות.
כבר כמה ימים.
כבר כמה שבועות.
כמה שנים טובות.
אולי איבדתי כל תחושה,
חושב שאני עף אבל בעצם על הריצפה.
אז שותה את הגשם המלוח.
מסומם מהים או שיכור מהרוח, שיכור מהרוח.

 

[TunaGolem]

לקראת שינוי השעון:

 

[היום מתה אמא]

החלון הפונה אל הרחוב / פרנץ קפקא

מי שחי לו בודד וגלמוד ובכל זאת מייחל לאיזה קשר מפעם לפעם, מי שדעתו נתונה לשינויים בשעות היום, במזג-האוויר, במצב התעסוקה וכיוצא-באלה, ולכן הוא רוצה מיד לראות זרוע כלשהי שיוכל להשען עליה – אדם כזה לא יחזיק מעמד זמן רב בלי חלון שפונה אל הרחוב. ואם הגיע לידי כך שאינו מחפש כלום ואינו אלא איש עייף שניגש אל אדן חלונו ועיניו משוטטות מעלה מטה בין האנשים לשמיים, ואין הוא רוצה, ואף היטה מעט את ראשו לאחור, בכל זאת יסחפו אותו הסוסים שלמטה אל שובל הכרכרות והרעש שלהם, וכך, לבסוף, אל ההרמוניה האנושית.

 

[לנצח נתהה]

שיר האביונים של יענקל'ה רוטבליט המצויין.
לא יודע למה בשרשור הזה אני אישית מתעקש על העברית. לא מפאת הנוחות כמו מפאת הרגשת הביתיות והרצון לחשוף כמה שיותר פניני עברית שאין לי מספיק מהן לעולם. ולהיחשף אליהן.
מישהי/ו פה צירפה את יונה וולך. נמסתי. ומאיר אריאל אהוב נפשי. נמסתי עוד יותר.
ואני למד מכם לא פחות מכל מה שלמדתי כל הזמן הזה שאני פה בפורום וחופר בענייני דיומא.
הביצוע המופלא של החצר האחורית (בקולו של תומר יוסף שאחריו אני עוקב עוד מהיותי נער ומדיסק הרגאיי הישראלי הראשון והמעולה והמופלא שלו) מרגש אותי עד כלות. בלשון המעטה.
אודה שהזלתי דמעות בפעם הראשונה ששמעתי את השיר. ממש דמעות אמיתיות ונוזלות על המקלדת. וגם בשניה. שוב דמעות.
בשלישית כבר ממש יבבתי מבפנים. בכיתי על עצמי. ליבי נחמץ כל כך על הסולידריות האבודה שחיים חצי-שלמים של אבסורד ומוח אנליטי מחורבן כפו עליי קשיות עורף יומיומית שכזו לסבלם של בני האדם, והחיות ולסבל שהוא לא שלי בכלל. מנגנון הניתוק הרגשי המאולץ וההכרחי לקיום הזה של לשרוד את היומיום מבלי להיות רגיש לסבלם של אחרים הוא בכיה על עצמי לדורות.
זה כל כך עצוב לי שגם עכשיו עיניי מתלחלחות להן ולחץ הדם עולה. עצבות אמיתית.
תמיד נזכר בזהבי עצבני (הראליטי היחיד שאני מרשה לפרקי) מתעצבן ורותח על כך ששוב "פועל בניין נהרג" וכמעט אף פעם אין לו שם ואין פרטים ואין מידע. אבל מטיילת ישראלית לא הרגישה טוב בנפאל וכבר ידוע שמה ומקום הולדתה ומה גורלה. וזו רק אנקדוטה כלומניקית ועלובה על חוסר הסולידריות הזה, על ההתעלמות הנחוצה הזו לשפיות הנדחקת אל היומיום שממאנת להרפות מתוכחת ה"תמשיך בחיים שלך" הזו.
אני מדבר אך ורק על עצמי.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ומי ישיר את שיר האביונים
את שיר הנטושים בצד הדרך
שגם להם יש שם ויש פנים
ולא רק גב לתת בעבודת הפרך

את שיר המשתכרים אל צרור נקוב
כבויי המבטים שחוחי השכם
את שיר הדל והמושפל והעזוב
שבבתי תמחוי בוצעים את פת הלחם

ומי ישא קולו לומר כי רע מאד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות

כי מי ישיר את שיר האבודים
בלויי בגדים ויחפי רגליים
הנודדים ברחובות כמנודים
ומי ישיר את שיר חסרי הבית

את שיר הקבצנים פושטי היד
אל חלונות המכונית בצומת
והנהג עיניו חומקות מן המבט
אל הבטחה גדולה בשלט של פרסומת


ומי ישא קולו לומר כי רע מאד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות

מת על התגובות שלך. אני אשכרה מחפש אותן!

 

[ביולוג ירושלמי]

גבריאל בלחסן, זצ"ל. אחת האבדות הגדולות של התרבות הישראלית.

נפלא. תודה תודה תודה תודה לך על גבריאל בלחסן. לא הספקתי ולא רוצה להציף (זה לא עניין של כמות וגם לא של איכות - אלא של מסר מבעד למילים).
לא שכחתי ממנו לחלקיק שניה. אבידה ענקית. יהלום מדוכא ומשוגע. בכיתי אותו כל כך הרבה.

מת על התגובות שלך. אני אשכרה מחפש אותן!

תודה רבה... הסמקתי


הארץ הזו שלנו. לעומת המדינה. ואולי זו המדינה לעומת הארץ. כמעט תמיד הצלחתי ליישב את הסכסוך הזה ביני לבין עצמי, בין אהבת הארץ והנופים האנושיים והדוממים ללא כל כך אהבת המדינה. לרגע קט. משום מה כמעט תמיד הסכסוך הזה מחזר על פתחי ורוצה שאשב איתו שוב לשיחה. עוד שיחה. עוד התלבטות. עוד התדיינות. נדמה לי שהוא פה להישאר ולשחק לי במוח עד שאבין שאולי הוא לא אמור להיפתר. רק להיות שם ולהזכיר לי למה לאהוב זו משימה קשה שדורשת התעסקות, תחזוקה והתייחסות ללא הרף. אך מתגמלת כל אגל זיעה שהשקעת בה. וגם מאדה אותו בבוא יומו באש הסאחי.
ביצוע לא פחות ממושלם של שמעון ישראלי (שנדמה לי שלא הרבה מכירים). שאנסוניסט ישראלי לא פחות טוב מאריק לביא.
מילים של דן אלמגור שאני אישית מאוד מתחבר אליהן. מאוד. הזחה מהאישי לנוסטלגי ולשכלי.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
שלום לך ארצי שלי
היפהפיה והנשכחת
אבי שלי אותך חלם
בלהט הקדחת.

אבי היה אידיאליסט
אמר צריך לחיות ביחד
אבי לימד אותי לתת
אני למדתי לקחת
אבי הלך בכפר לחיות
חלוץ היה מגיל צעיר
נשם מיזוג של גלויות
אני נושם מיזוג אוויר
אבי ראה בכל - שליחות
ברפת, בשדה, בלול
אני יודע ששליחות
היא כששולחים אותך לחו"ל
הוא חי על פיתה וזיתים
רעב לא פעם בלילות
אני עוד לא רעבתי יום
בזכות פנקס הקבלות.

שלום לך ארצי שלי
שלום לך ירושלים
אבי שלי לחש את שמך
עם רטט בשפתיים.

"חזרנו אל בורות המים"
גם אם המחיר היה יקר
היום עירי ירושלים
מוכרים אותך לכל ספסר
וכל קבלן אותך אוהב
בונה אותך ירושלים
והמחיר שהוא נוקב
אינו צורב לו בשפתיים.

"מעל פסגת הר הצופים"
שנית נבנית פה עיר של מעלה
בונים אותך לתלפיות
הפועלים שברמאללה
ירושלים הבנויה
העיר אשר ישבה בדד
על חורבנך בכו דורות
על בניינך יבכו לעד.

שלום לך ארצי שלי
"ארץ חמדת אבות"
אבי הקריב למענך
הרבה שנים טובות

וכך חומסים הם את ארצי
ומוצצים את כל דמיה
אוכלים אותה ועוד אומרים
שהיא אוכלת את יושביה
מתי, מתי כל זה קרה?
איך לפתע השתנינו?
אבי חלם חלום יפה -
תראו מה התגשם ממנו.

שלום לך ארצי שלי
"עוד לא אבדה תקוותנו"
גברת כבר על אוייבים רבים,
וודאי תתגברי גם עלינו.

 

[Gazorpazorp]

Men Say They Know Many Things
BY HENRY DAVID THOREAU

Men say they know many things;
But lo! they have taken wings, —
The arts and sciences,
And a thousand appliances;
The wind that blows
Is all that any body knows.​

 

[ביולוג ירושלמי]

מתוך "אמנות האהבה" של אריך פרום.
ספר מעולה.
הפעם הטקסט לגמרי מדבר בעד ובפני עצמו.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר כבעיית היותם נאהבים ולא כבעיית היותם אוהבים, כבעיית יכולתו של היחיד לאהוב. לפיכך הבעיה מבחינתם היא איך להיות נאהב, איך להיות נחשק. בחתירתם להשגת המטרה הזאת הם נוקטים דרכים אחדות. האחת, שבדרך כלל משתמשים בה גברים, היא להצליח להיות בעל השפעה ועשיר ככל שהגבולות החברתיים של מעמדם מאפשרים להם. דרך אחרת, שבדרך כלל נוקטות אותה הנשים, היא להיות מושך, לטפח את הגוף, הלבוש וכולי. דרכים אחרות להגביר את כוח המשיכה, שמשתמשים בהן גברים ונשים כאחד, הן לפתח נימוסים נאים, כישורים לנהל שיחה מעניינת, לעזור, להיות צנועים, מתחשבים. רבות מן הדרכים שנועדו לעשות אותנו אהובים זהות לאלה שנועדו לעשות אותנו מצליחים, “לרכוש חברים ובני אדם בעלי השפעה". לאמיתו של דבר, מה שרוב בני האדם בתרבותנו מתכוונים ב"להיות נאהב" הוא בעצם תערובת של פופולאריות ומשיכה מינית.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
כל תרבותנו מבוססת על תיאבון הקניות, על רעיון של מיקח וממכר מוצלח. אושרו של האדם המודרני מבוסס על הריגוש שמעוררים בו חלונות ראווה, ועל קניית כל הדברים שהוא יכול להרשות לעצמו לקנות, אם במזומן ואם בתשלומים. הוא מסתכל על בני אדם בדרך דומה. אישה מושכת – או גבר מושך – הם הפרסים הנכספים הן בעיני הגבר והן בעיני האישה. "מושך" או "מושכת" פירושם בדרך כלל אריזה נאה של תכונות פופולאריות ומבוקשות בשוק האישיות. הדברים העושים אדם למושך במיוחד תלויים באופנת הזמן, מבחינה גופנית ונפשית כאחת. בשנות העשרים של המאה העשרים, נערה שותה ומעשנת, חצופה וסקסית, נחשבה מושכת ; בשנות החמישים תבעה האופנה יתר ביתיות וצניעות. בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים דרשו מהגבר תוקפנות ושאפתנות, ואילו היום, כדי להיות "אריזה" מושכת עליו להיות חברותי וסבלני. על כל פנים, תחושת ההתאהבות מתפתחת בדרך כלל רק כלפי סחורות אנושיות הנמצאות בתחום אפשרויות המיקח והממכר שלנו. אני מחפש עסקה: על המושא להיות נחשק מבחינת ערכו החברתי, אך בהתחשב באפשרויותיי ובנכסי הגלויים והסמויים, עליו גם לרצות בי. שני בני אדם מתאהבים אפוא כאשר הם מרגישים שמצאו את המושא הטוב ביותר הזמין בשוק, בהתחשב במגבלות כוח המיקוח שלהם עצמם. לעתים קרובות, כמו בקניית נדל"ן, האפשרויות הסמויות היכולות להתפתח ממלאות תפקיד ניכר בעסקה הזאת. בתרבות שבה שולטת מגמת שוק, ושבה ההצלחה החומרית היא הערך הבולט, אין סיבה להתפלא שיחסי האהבה האנושית מצייתים לדפוס זה של חליפין השולט בשוק הסחורות והעבודה.

 

[זאב]

הקיץ האחרון - שפיות זמנית

זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
דמעותי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עלי

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות

כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם...

 

[קפה שחור]

לא יאמן שהיתה לי בעבר הרחוק קסטה של הדבר הזה וזה היה להיט בגלל הקצב, אני דווקא אוהב את המילים יותר

.....
Everybody's talkin' something very shockin' just to
Keep on blockin' what they're feelin' inside
But listen to me brother, you just keep on walkin' 'cause
You and me and sister ain't got nothin' to hide

Scatman, fat man, black and white and brown man
Tell me 'bout the colour of your soul
If part of your solution isn't ending the pollution
Then I don't want to hear your stories told
I want to welcome you to Scatman's world

I'm calling out from Scatland
I'm calling out from Scatman's world
If you wanna break free you better listen to me
You got to learn how to see in your fantasy

Everyone's born to compete as he chooses
But how can someone win if winning means that someone loses
I sit and see and wonder what it's like to be in touch
No wonder all my brothers and my sisters need a crutch

I want to be a human being not a human doing
I couldn't keep that pace up if I tried
The source of my intention really isn't crime prevention
My intention is prevention of the lie, yeah
Welcome to the Scatman's world

I'm calling out from Scatland
....

John Scatman, "Scatman's World" (1942-1999)

 

[ביולוג ירושלמי]

לא יאמן שהיתה לי בעבר הרחוק קסטה של הדבר הזה וזה היה להיט בגלל הקצב, אני דווקא אוהב את המילים יותר

בזמנו שמתי לב גם למילים וגם לקצב ונהנתי מהשיר הלא כזה טיפשי הזה מאוד מאוד.
מזכיר לי את באז לוהרמן שהיה פשוט קטע, אבל זה פשוט שיר מאלף.

 

[ביולוג ירושלמי]

עדיין לא מוותר על השרשור הזה...

"עכשיו אני מבין את מה שחלק גדול מאוד נהנה כל כך לשכוח.
את עצמו. את עצמיותו. את הווייתו האינדיבידואלית. לכשעצמה.
זו כמעט מילת גנאי להכיר בעצמך. להתייחס לעצמך. לרצות להיות לבד או לא לפחד מלהיות לבד.
התהום הזו שכולם מפחדים ובורחים ממנה. הלבד.
מוזרה היא הדרך ופתלתלה. עקומה ומייסרת.
גם אם אין לה סוף ואין קתרזיס.
הדרך עצמה היא הקתרזיס.
והקתרזיס הזה אין בו מאום חוץ מההרגשה (המזוייפת?) של ההכרה שאין הכרה."

מחשבות מתוך מרתקת קריאה של.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אדם זקן.
מילים: דוד אבידן.

אדם זקן - מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח
ושם המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו ... שבגילו ...

אדם זקן, מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו.
ממסעו במסדרון הוא טרם שב
כי שם הוא עוד חשב ...
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן ...

אדם זקן, מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה,
מנחשות לפי תנועת הכוכבים,
אם הלחישות רומזות,
כי זה לילו האחרון.

אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול לא על חרבו.

 

[היום מתה אמא]

כל כיוון

מילים: ברוך בן יצחק, דני רכט ואלי לולאי

כל כיוון שבו הלכנו
לא הוביל לשום מקום
בימים שעוד חשבנו
שנעצור את השעון.

זמן עבר מול העיניים
אתמול נראה פתאום כל כך רחוק
זרי פרחים שנשכחו
נבלו עוד באותו היום.

בלי לדעת לאן עכשיו
אתם ממשיכים לצעוד
במבט לאחור
את הכל תיראו.

אולי היה כבר מאוחר מדי
להישבר ולעזוב הכל
רצינו להמשיך ללכת
כי לא נשאר יותר לאן לחזור.

בלי לדעת לאן עכשיו...

כל כיוון שבו הלכנו
לא הוביל לשום מקום
רק רסיסי חלום שנשברו
מערבולות מילים, תעתועי חלום
בדממת המצולות בעיניים עצומות
שקט מהדהד קירות,
הד חוזר ולא יכול לצאת

בלי לדעת לאן עכשיו...

 

[זאב]

רמי קלינשטיין - קרוב אל ליבך

מילים ולחן: רמי קלינשטיין

רוצה להניח את מקל הנדודים
פיתול ועוד פיתול
טלטול ועוד טלטול
בסוף הרי נשארים בודדים
ללא צל ללא סוכה
נופלים מכל מכה
אז בואי השקי אותי עד תום השיקוי
שאהיה מכושף שיפסק המרדף.

שבתי רק על זה חשבתי
רק על זוג שפתייך המנשקות אותי
באתי קרוב אל ליבך
עד אשר תאמרי - הישאר איתי.

רוצה להניח את מקל הנדודים
מסלול ועוד מסלול
חציתי את הגבול בין
סתם שעשוע לאיבוד דעתי,
עכשיו הלב רעב אז תני להתקרב
נשקי אותי השקי אותי עד תום השיקוי
שאהיה מכושף שיפסק המרדף.

 

[אנא-אל]

@ביולוג ירושלמי לא יודעת למה אבל ממש לא אהבתי את הקטע מאמנות האהבה, ציפיתי לאיזה פאנץ' שאומר שבמקום להתעסק באיך להיות נאהב תהיה אוהב יותר טוב או משהו כזה

 

[ביולוג ירושלמי]

תהיה אוהב יותר טוב או משהו כזה

Fair Enough בתנאי שאת מבינה שזה לא ספר עזרה עצמית עם פאנצ'ים ו"עשה ואל תעשה וצריך לעשות ואיך לעשות" (אני מתרחק מאלו כמו מאש, אי אפשר לעזור לי כבר, אני מקרה אבוד).
זה כן ספר שמנתח לעומק, באלגנטיות ומסביר מה עומד מאחורי הרצון הזה להיות נאהב (לא באיך), מה הפער בן הרצון להיות נאהב לבין הרצון להיות אוהב (שוב, לא באיך).
חוץ מזה למרות שקראתי אותו קצת ממזמן, אני לא זוכר שהוא נותן "עצות", אלא רק תובנות. דקירות קטנות כאלו של הבנה והכרת המציאות. הוא לא אומר מה צריך לעשות, רק מנתח את הסיטואציה מתוך הכרה שכשתבין את המועקות והכשלים שלך תוכל לצמוח מהן ולשנות את דרכיך...
ציטטתי רק חלק מזערי מהספר עצמו, חלק שהיה לי נוח להדגיש והיה זמין.

 

[אנא-אל]

אין גבולות. ישנם מישורים, אבל אסור לך להישאר שם, אתה חייב להתקדם מעבר להם. אם זה הורג אותך, זה הורג אותך.
-ברוס לי

 

[צוקרמן]

הַחַיִּים דְּבַשׁ לְמִי שֶׁיִּוָּדַע לעקוץ
מְעַט רסר יוֹד, יָשׁוּב אַנְשֵׁי קָבַע יוקרתי

יָם שֶׁל צפונבוניות בְּקִרְיָה
אֶצְלִי עָבְרוּ במיטה
אַך הַשְּׁלוֹשָׁה שָׁנִים חוֹבָה
רַק לְאַנְשֵׁי קָבַע
נספרות בצבירה
כָּכָה מִגִּיל צָעִיר
כְּבָר חֲצִי שָׁנָה
אֲנִי בפנסיה מַלְאָה
מלאנתלפים שֶׁקֶל כָּל חודש
בְּלִי עַיִן רָעָה
וְגַם יֵשׁ לִי דַּיָּרוּת 'חבר' להשקאה
עַכְשָׁיו אַתָּה בריצה
מייד תחזור לָעֲבוֹדָה
בִּשְׁבִיל לְשַׁלֵּם לִי הפנסיה