קצת קולטורה לשעת ערביים.

[Sailor]

חצי-קורץ, חצי-בעיטה לביצים. אני הבובה שלך, אבל לא צריכה אותך.

אני דווקא חשתי גם מהמילים וגם והביצוע צער עמוק תוך כדי שהיא אומרת לו לך הביתה. היא לא רוצה לומר לו אבל זה יוצא לה בכל זאת. אין לה שליטה על
זה. היא Stuffed with extra baggage היא מרגישה כמו הבובה שלה מהילדות. לא חשתי שיש פה משהו בועט כמו ב Hit the road Jack... או אפילו חצי בועט.

"Hunger Of The Pine"

פה הרגשתי שהוא בloop. הוא גם רוצה לברוח מהחצים וגם כבר התמכר לפגיעתם בו.
כשהוא רוצה לברוח מהמצב הוא שופך על עצמו נפט ואז החצים הם חצי אש.
אבל הוא ימשיך לברוח ... גם כשהם יפגעו הוא ימשיך שרוף ולא ימות כי הוא ב לופ שאי אפשר והוא לא רוצה לצאת ממנו.

 

[Benjamin W]

 

[Benjamin W]

https://www.youtube.com/watch?v=8RKrahDrF4s

 

[Benjamin W]

תחביבים: שירה ואיזוטריקה.

נו

 

[TunaGolem]

נו

לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵחֲמָסִי?
אֲשַׁוַּע מִפְּנֵי שֹׁד הַזְּבוּבִים!

אֲשֶׁר לֹא יִתְּנוּ הָשֵׁב לְרוּחִי,
בְּכָל כֹּחָם יְעִיקוּנִי כְאוֹיְבִים.

וְעַל עֵינַי וְעַפְעַפַּי יְרוּצוּן,
בְּאָזְנַי יֹאמְרוּ שִׁיר עֲגָבִים.

אֲדַמֶּה לֶאֱכֹל פִּתִּי לְבַדִּי -
וְהֵם בּוֹ יֹאכְלוּ כִּדְמוּת זְאֵבִים.

וְעוֹד יִשְׁתּוּ בְכוֹס יֵינִי, כְּאִילּוּ
קְרָאתִים כַּאֲהוּבִים אוֹ קְרוֹבִים.

וְלֹא יִרְצוּ לְבַד חֶלְקָם, פְּקַדְתִּים,
בְּיֵין עַתִּיק וּמִשְׁמַן שֵׂה כְבָשִׂים.

וְיִמְעַט - רַק אֲכֹל מֵאְשֶׁר לְפָנַי,
לְיֵין מִשְׁתִּי וּפַת אָכְלִי תְּאֵבִים!

וְכִי אֶקְרָא מְיֻדָּעַי לְאָכְלָה -
וְהִנָּם יוֹשְׁבִים רָאשֵׁי הַמְסֻבִּים!

יְקַו לִבִּי סְתָו, כִּי הוּא יְכַלֵּם
בְּקֹר רוּחַ שְׁלָגִים אוֹ רְבִיבִים.

וְלוּלֵי זֹאת אֲנִי קָץ מִפְּנֵיהֶם
בְּכֵן אוֹדֶה לְיוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים!

ראבע

 

[לנצח נתהה]

לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵחֲמָסִי?
אֲשַׁוַּע מִפְּנֵי שֹׁד הַזְּבוּבִים!

אֲשֶׁר לֹא יִתְּנוּ הָשֵׁב לְרוּחִי,
בְּכָל כֹּחָם יְעִיקוּנִי כְאוֹיְבִים.

וְעַל עֵינַי וְעַפְעַפַּי יְרוּצוּן,
בְּאָזְנַי יֹאמְרוּ שִׁיר עֲגָבִים.

אֲדַמֶּה לֶאֱכֹל פִּתִּי לְבַדִּי -
וְהֵם בּוֹ יֹאכְלוּ כִּדְמוּת זְאֵבִים.

וְעוֹד יִשְׁתּוּ בְכוֹס יֵינִי, כְּאִילּוּ
קְרָאתִים כַּאֲהוּבִים אוֹ קְרוֹבִים.

וְלֹא יִרְצוּ לְבַד חֶלְקָם, פְּקַדְתִּים,
בְּיֵין עַתִּיק וּמִשְׁמַן שֵׂה כְבָשִׂים.

וְיִמְעַט - רַק אֲכֹל מֵאְשֶׁר לְפָנַי,
לְיֵין מִשְׁתִּי וּפַת אָכְלִי תְּאֵבִים!

וְכִי אֶקְרָא מְיֻדָּעַי לְאָכְלָה -
וְהִנָּם יוֹשְׁבִים רָאשֵׁי הַמְסֻבִּים!

יְקַו לִבִּי סְתָו, כִּי הוּא יְכַלֵּם
בְּקֹר רוּחַ שְׁלָגִים אוֹ רְבִיבִים.

וְלוּלֵי זֹאת אֲנִי קָץ מִפְּנֵיהֶם
בְּכֵן אוֹדֶה לְיוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים!

ראבע

ענק! כמה הומור
המנון הקיץ
(רק לא הבנתי:שירי עגבים על ידי זבובים?? )

 

[TunaGolem]

רק לא הבנתי:שירי עגבים על ידי זבובים?

הזמזום.

 

[TunaGolem]

נו

Dem Gelübde treu zu sein
schwört es bei dem Sternenrichter

Rettung von Tirannenketten
Großmut auch dem Bösewicht
Hoffnung auf den Sterbebetten

Gnade auf dem Hochgericht
Auch die Toden sollen leben
Brüder trinkt und stimmet ein
Allen Sündern soll vergeben
und die Hölle nicht mehr seyn​

 

[TunaGolem]

נו

מאשפתות יקום אביון / וזה הדל מעפרותיו / והתנער כמו שמשון / אשר צמחו מחלפותיו / יאחז בעמודי עולם / הוא עולמו אשר צחה / ומקימי מעפר דל / מאשפתות ירים אביון

רטוש

 

[TunaGolem]

נו

בהתאם לכותרת השרשור, ממשיך בתוכן לבין הערביים בלבד.

וַיִמְשְׁחוּ שֶׁבַע בָּנוֹת אֶת עֲנָת בַּכֹּפֶר, וּבְרֵיחַ גַּד- הַשָּׂדֶה, וּבְקוֹנְכִיַּת הַתְּכֵלֶת, וַתִנְעַל הָאֵלָה אֶת שַׁעֲרֵי הֵיכָלָהּ, וַתִפְגֹּשׁ בַּנְּעָרִים בְּמוֹרָד הָהָר. וַתַכֶּה בָּעֵמֶק, תַּהֲרֹג בֵּין קִרְיָתַיִם, תִּמְחַץ לְאֻמִּים הַיּוֹשְׁבִים לְחוֹף- יָם, עִם צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ, תַּצְמִית בְּנֵי אָדָם. כְּכַדּוּרִים יִתְגַּלְגְּלוּ רָאשִׁים תַּחְתֶּיהָ, יָדַיִם כְּרוּתוֹת כְּלַהֲקַת אַרְבֶּה עָלֶיהָ, כְּלַהֲקַת אַרְבֶּה, כַּעֲרֵמוֹת קוֹצִים, תַּעֲרֹם הָאֵלָה כַּפּוֹת- יְדֵי- לוֹחֲמִים. וַתֶאֱסֹר עֲנָת הַגֻּלְגָּלוֹת עַל גַּבָּהּ, תְּשַׁנֵּס כַּפּוֹת מֻתָּזוֹת בַּחֲגוֹרָתָהּ, עַד בִּרְכַּיִם תִּתְבּוֹסֵס בְּדָם חַיָּלִים, עַד צַוָּאר תִּתְגּוֹלֵל בְּמְעֵי לוֹחֲמִים. בְּמוֹט קַשְׁתָּהּ תְּגָרֵשׁ שְׁבוּיִים, בְּמֵיתָר הַקֶּשֶׁת תִּבְלֹם אוֹיְבִים.

וְתָשׁוּב אָז עֲנָת לָהָר, לְבֵיתָהּ, תִּכָּנֵס הָאֵלָה לְפֶתַח הֵיכָלָהּ, וְלֹא תִּשְׂבַּע מִן הַמַּחַץ בָּעֵמֶק, לֹא דַּי לָהּ בַּהֶרֶג בֵּין קִרְיָתַיִם, וַתַשְׁלִיךְ כִּסְּאוֹת עַל לוֹחֲמִים, תַּשְׁלִיךְ שֻׁלְחָנוֹת עַל חַיָּלִים, הֲדוֹמִים תַּשְׁלִיךְ עַל גִּבּוֹרִים, תִּמְחַץ עֲנָת וּמַבָּטָהּ תִּלְטֹשׁ, תַּהֲרֹג עֲנָת וְתִסְתַּכֵּל לִרְאוֹת, תִּתְפַּקֵּעַ בִּטְנָהּ מֵרֹב הַשְּׂחוֹק, יִתְמַלֵּא לִבָּהּ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן, כִּי רַבַּת תּוּשִׁיָּה הִיא הָאֵלָה עֲנָת, כִּי עַד בִּרְכֶּיהָ תִּתְבּוֹסֵס בְּדָם חַיָּלִים, כִּי עַד צַוָּאר תִּתְגּוֹלֵל בְּמְעֵי לוֹחֲמִים, עַד תִּשְׂבַּע מִן הַמַּחַץ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, עַד תִּשְׂבַּע מִלַּהֲרֹג בֵּין הַשֻּׁלְחָנוֹת.

וַתִרְחַץ הַהֵיכָל מִדָּם חַיָּלִים, תִּצֹּק שֶׁמֶן שָׁלוֹם לְתוֹךְ הַקְּעָרָה, תִּרְחַץ אֶת יָדֶיהָ הַבְּתוּלָה עֲנָת, תְּקַרְצֵף אֶצְבְּעוֹתֶיהָ יְבֶמֶת-לְאֻמִּים, תִּרְחַץ אֶת יָדֶיהָ מִדָּם חַיָּלִים, תְּקַרְצֵף אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מִמְּעֵי לוֹחֲמִים, תְּצָרֵף כִּסֵּא -אֶל-כִּסֵּא, שֻׁלְחָן- אֶל-שֻׁלְחָן, הֲדוֹם- אֶל-הֲדוֹם תְּקָרֵב זֶה אֶל זֶה, וַתִשְׁאַב מַיִם, וַתִרְחַץ בְּטַל שָׁמַיִם, בְּשֶׁמֶן הָאָרֶץ, בִּרְבִיבֵי רוֹכֵב- הָעֲנָנִים, וְתָסוּךְ עֲנָת בְּטַל הַשָּׁמַיִם, וְתָסוּךְ בַּגֶּשֶׁם, וְתָסוּךְ בַּכּוֹכָבִים, תִּמְשַׁח עֲנָת גּוּפָהּ בְּגַד-הַשָּׂדֶה, בַּכֹּפֶר, וּבְקוֹנְכִיַּת הַתְּכֵלֶת.

תרגום מכאן

 

[ביולוג ירושלמי]

בעצם... בין השורות... בבית השלישי והרביעי, אם יורשה לי לרדד זאת מעט, משוררים פה על סקס.
כמובן שלא רק.
הרי אברהם חלפי מקדש פה גם את האהבה הנכזבת. מרומם ומפאר אותה.
כמה כיף להיות סובל. להיות מאושר זה משעמם ומטריח.
אהבה. אותו מושג שהעולם מקדש לנו עוד משלב הביצית והזרע. מסליל אותנו לעבר החיפוש והמרדף הלא אנושי הזה החל מיום היוולדנו. "אהבה". מעולם מושג אחד לא קיבל כל כך הרבה תשומת לב. אולי חוץ מ"חיים" ו"מוות". ו"סקס".
אריך פרום אמר שאנחנו כלל לא יודעים איך לעשות אותה. רק חושבים בכאילו.
ייתכן שבסופה של דבר, בשיר, זו בסך הכל ערגה ותשוקה לא ממומשת.
מעניין.
מודה שאף פעם לא ממש חפרתי לתוך המילים, רק נהנתי מהשיר הזה כמו שהוא. כמובן שבגרסה המלטפת של אריק איינשטיין.
אבל...
האם שמעתם אותו בגרסה המצמררת של אביתר בנאי הישן? לפני ההדתה? עם הפסנתר של יונתן רזאל?
עיניים מצונפות ומנפוחות מלילות ללא שינה, או התקפי חרדה, או תהיות על מקומו בעולם. או פשוט קנאביס טוב.
זה גונב כמה שניות מהחיים של פליאה.

מילים: אברהם חלפי.
לחן: יוני רכטר.

עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחֹר (אריק איינשטיין עם קורין אלאל ויהודית רביץ)
עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחֹר
(אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם כָּתְבוּ כָּךְ בְּשִׁיר)
מִצְחֵךְ מִתְחָרֵז עִם עֵינַיִם וְאוֹר,
(אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם חָרְזוּ כָּךְ בְּשִׁיר)
אַךְ לְמִי שֶׁתִּהְיִי –
חַיָּיו מְלֵאֵי שִׁיר.

חֲלוּקֵךְ הַוָּרֹד צַמְרִירִי וָרַךְ.
אַתְּ בּוֹ מִתְעַטֶּפֶת תָּמִיד לְעֵת לַיִל.
לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת לָךְ אָח,
לֹא נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ,
וְרוֹאֶה חֲלוֹמוֹת עֲגוּמִים שֶׁל קְדֻשָּׁה –
וּלְמוּלוֹ אַתְּ, אִשָּׁה.

אַתְּ אוֹהֶבֶת לִהְיוֹת עֲצוּבָה וְשׁוֹתֶקֶת,
לְהַקְשִׁיב לְסִפּוּר עַל קָרוֹב, עַל רָחוֹק.
וַאֲנִי שֶׁלֹּא פַּעַם אַבִּיט בָּךְ בְּשֶׁקֶט,
אֵין קוֹל וּדְבָרִים,
שׁוֹכֵחַ הַכֹּל עַל אוֹדוֹת אֲחֵרִים.
שׁוֹכֶנֶת נַפְשִׁי בֵּין כָּתְלֵי בֵּיתֵךְ.
וּשְׁבוּיָה בֵּין כְּתָלַיִךְ מִמֶּנִּי נִפְרֶדֶת
עֵת אֲנִי בְּגוּפִי נִפְרָד מִמֵּךְ.

פָּרוּשׂ חֲלוֹמִי כְּמַרְבָד לְרַגְלַיִךְ.
צַעֲדִי, אֲהוּבָה, עַל פְּרָחָיו פְּסִיעוֹתַיִךְ.
לִבְשִׁי חֲלוּקֵךְ הַוָּרֹד לְעֵת לַיִל.
עוֹד מְעַט וְאָבֹא אֵלַיִךְ.

עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחֹר
יִקְרַב אֶל שְׂפָתַי כְּחָרוּז אֶל שִׁיר.
אָז אֶלְחַשׁ בְּאָזְנַיִךְ עַד בֹּקֶר,
עַד אוֹר,
כְּשִׁכּוֹר:
עָטוּר מִצְחֵךְ זָהָב שָׁחוֹר.

 

[ביולוג ירושלמי]

מתוך פוסט בבלוג "לונדון קולינג" של השדרן בועז כהן (לא בטוח אם זה חורג מהכללים או שלא... ואם כן, סליחה מראש ולהודיע לי כמובן).
לא נוהג להעתיק-להדביק טקסטים מלאים... אבל בהחלט הייתי מגדיר זאת כקולטורה מטלטלת...

פטמת הזכוכית (מתוך ההקדמה לספר "לראות" מאת הארלאן אליסון (1978), הוצאת מסדה)​

…אלה מתוכנו שעדיין איכפת להם, שהם בעלי מוסר וכישרון, אינם מעזים לנטוש בידי הברברים את המדיום רב העוצמה ביותר שידע העולם מימיו, מדיום שנועד להפצת השכלה וידע. הטלוויזיה.

אמרתי זאת לפני חמש שנים ומאז יש בי אימה גוברת והולכת מפני מה שעוללה לנו הטלוויזיה.

אני מאמין כי הטלוויזיה עצמה, עצם הישיבה מול תיבת פלאים המשלחת בנו ללא הרף דימויים, עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה מרסק את המוח. צפייה מתמכרת במסך היא מה שממית את הנשמה, הופך אותנו לחסרי צלם אנוש ומשכר אותנו על דרך התרעלה, ומביא בסופו של דבר לברוטליות. צפייה בטלוויזיה היא דבר רע.

אין לנו לחשוש כלל מ"1984" של ג'ורג' אורוול, כיוון שתקופה זו כבר הגיעה והיא מצויה עימנו…ראו את כוחה של הטלוויזיה ואת ההשפעה שלה עליכם.
אל תכתבו לי ואל תספרו לי איך אתם ניצלתם מן האימה הזאת. איך אתם אינכם עבדים לתיבה. איךאתם קוראים עדיין ומאזינים לבראהמס ולמיילס דייויס ואיך אתם מקיימים שיחות משמעותיות עם ידידכם המשוחררים לא פחות. חידלו מכך וספרו באמת כמה שעות בשבוע שעבר ישבתם המומים מול מסכים… נינוחים, אולי, פורקים את המתח, מעבירים זמן בין מעשים חשובים ותובעניים שלהם אתם מקדישים באמת את מרצכם. שוב תהיו המומים, אם עשיתם את החשבון בכנות. שכאן אני עשיתי זאת, ונמלאתי פחד. נמלאתי פחד ממשי. התוצאה הייתה זמן רב יותר משסברתי כאפשרי. לאור העובדה שאני מתעב את הטלוויזיה ושאין בה דברים שבהם אני מעוניין לצפות.
*
אני מתעורר בדרך כלל בין חמש לשבע בבוקר, בהתאם לשעה המאוחרת שבה הלכתי לישון בלילה הקודם, אני עובד כמטורף במשך היום כולו….אני מכור לעבודה, כמוכם.. וכשמגיעה השעה שש בערב אני חייב להתפרק. לכן אני משתרע לי ופותח טלוויזיה. בעבר הייתי עשוי לקרוא ספר קל או לנמנם או סתם להיאנח ולנעוץ עיניים בתקרה. עכשיו אני משלח בעצמי את היצור הטורף הזה.
ואני צופה.

כאן בלוס אנג'לס כשמתחיל ה"פריים טיים" (משפט מעוות מבחינה סמנטית) מציגים בפנינו את אותם הבלים שאתם רואים אצלכם. אני רובץ מול המסך כאדם שנקטעו ארבע גפיו. איני מדבר, אני נושם בקלישות, רואה רק מה שמבזיק מול עיניי, יורד לדרגה של קולט-בבואות מעוצב, קצות עצבים חשופים הקולטים אל קרבם את כל הדברים הבנאליים והשטויות שלא ייאמנו שאלה בוחרים להטיל בי בשם "הצורך לתת לצופים מה שהם רוצים לראות".

אם בורים ועמי ארצות נכשלים בשאלות פשוטות בספרות, קולנוע, מוזיקה או היסטוריה הם אלה שמייצגים נאמנה את "מה שהצופים רוצים" אז הוכחתי בצורה ניצחת את טיעוניי. וכשאני נותן דין וחשבון לעצמי כמה זמן אני מבלה מול המקלט אני מבין שביליתי חמש שעות תמימות ביניקה מטומטמת של פטמת הזכוכית.

אם אתה ישר, תודה גם אתה בביזבוז זמן לא קטן מזה בצפייה. אינך בודד. גם לא אני. סיבובי הרצאות שערכתי הוכיחו לי זאת. אנשים מביעים דאגה ומודעות הולכת וגוברת. הם לא היו מודעים כלל לזמן הרב שהם מבזבזים מול מסך. גם אני לא.

ולהשפעה שנודעה לכך עליהם, עליכם, צעירים וקשישים כאחד, שחורים ולבנים וספרדים ומזרחיים ואדומים, גברים ונשים, עשירים ואביונים, נוצרים ויהודים ובודהיסטים, כולנו, כולכם. המוצפים יום אחר יום באבטיפוסים, בקלישאות, בסגנונות חיים "מקובלים".

כך שבמרוצת הזמן אתם מתחילים להאמין שכל הרופאים חכמים ואציליים ויש בכוחם לרפא אתכם מכל דבר אם רק תחדלו להיות נרגנים, שהשוטרים אינם עושים לעולם שימוש לרעה בסמכותם, ושבחשבון האחרון האלימות – כפי שהיא מיוצגת על ידי אוצר מילים מתוחכם או חבטה בפרצוף – פותרת בעיות. כי הנשים הן מתוקות ומתלטפות וזקוקות רק ליד חזקה כדי להוליך אותן בדרך הישר, או שנשיותן נפגמת במקרה שהן מצליחות בקריירה שלהן, וכי אכילת מזון מעובד ומוכן מראש עדיפה בעצם על אוכל טרי ברוטב עשבי בר. וגם טעימה יותר.

אני רואה את תגובת המתים החיים המרכיבים את קהל שומעיי באוניברסיטאות. זו מתגלה יותר מכל באופי השאלות שהם מציגים לי. כל זמן שאני משמיץ את הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, או את אילי ההון המשחקים כחתול בעבר בחיינו, הם מריעים לי שוב ושוב. אבל כאשר אני מסביר להם כיצד הופכת אותם הטלוויזיה רדודים ומתוכנתים, ניכרת בהמון נימה ברורה של מעשה לינץ'…

בפני חבורה של אנשי פרסום לספרים בקליפורניה הצבעתי על נתוני הבורות והאנאלפביתיות. הצגתי את הנתון שרק 8% מאוכלוסיית ארה"ב קונים ספרים, ושמאותם 8% רק 2% קונים יותר מספר אחד בשנה. פירוש הדבר שהספרים פונים ל-2% מאוכלוסיית המדינה, בעוד 98% הנותרים שוקעים יותר ויותר לתוך בורות או בורות תפקודית, כשראשיהם נדחפים עמוק יותר אל תוך הרפש בלחץ הטלוויזיה, שלה מצייתים הכול כעבדים נרצעים. הם מחדדים את להבו של התליין. מסייעים להכחדתם שלהם.

ענין רע, הצפייה בטלוויזיה. מבחינה פוטנציאלית, הטלוויזיה היא דבר טוב. היא יכולה לחנך ולעורר וליידע. אנחנו פשוט הנחנו לעשות בה שימוש לרעה. חוששני שעברנו כבר את שלב הצידוקים והגענו למצב קיצוני. עצם המעשה של צפייה בטלוויזיה במשך פרקי זמן ארוכים (ואין שום דרך להתגונן בפנים ההשפעות המשכרות) מזיק לחיה האנושית. המדיום עצמו תובע ממך לשבת שם בשקט, ולהפסיק לחשוב.

טלוויזיה – היא בעצם ההיפך הגמור משיחה טובה ואמיתית, היא ההיפך מקונצרטים, קריאת ספרים והאזנה לתכניות רדיו משובחות. טלוויזיה נועדה להמם באורח שיטתי את השימוש בדמיונו של הפרט. הטלוויזיה מציגה את הכול ממש לפני עיניך, כדי שלא תצטרך אפילו לחלום מעט. כאשר היו משדרים סדרות מתח ברדיו בשנות ה-60, היית שומע את חריקת הדלת בבית רדוף השדים ומוחך נאלץ ליצור את תמונתו של בית הרוחות הזה – מקום נורא, כה מפורט ומפחיד…

ספר הוא הרפתקה משותפת. הוא כרוך בפעולה יצירתית בעת התהוותו ובפעולה יצירתית כאשר מוגשמת המטרה. הסופר חולם את החלום ורושם אותו. הקורא מפרש שנית את החלום במונחים אישיים, בראייה אישית, כאשר הוא קורא את הכתוב. כל אחד מן השניים יוצר עולם. כך נוצר הספר.

שלא כמו סדרות אוויליות עם צחוקים מלאכותיים, שעשועונים, משחקי כדורגל, דרבי כדורסל, מלחמות או ישיבות וועדת הקונגרס – שהם כולם הצגות ספורט לצופים – ספר תובע הפעלה של מילותיו באמצעות עיני הקורא ושכלו…אינכם יכולים לקרוא מבלי לשמוע את המילים במוחכם ולראות את הבבואות שהוא מחולל. המילה המודפסת מציגה מידע מזערי. את כל הדברים האחרים חייב לספק הקורא. הבעות הפנים, המעשים, הנוף, הרקע. את כולם יש לשאוב מתוך אותה שורה ארוכה של סמלים בשחור-לבן…

הספרים מְתַגְבְּרִים את כושר החלום בעוד שהטלוויזיה משתקת אותו. ואז מופיע עד מהרה הניוון.

יז'י קושינסקי ערך פעם ניסוי. הוא דיבר בקצה אחד של חדר הכיתה ואילו בקצה השני הוצגה טלוויזיה שהראתה את המורה מדבר. התלמידים יכלו לצפות בשניהם באין מפריע. הם צפו בטלוויזיה שנראתה להם כמו "הדבר האמיתי" ולא בסופר שעמד באותו חדר איתם, ודיבר.

צפייה אינסופית בטלוויזיה והתמכרות לפלייליסט שגרתי מחוללת אופן התנהגות עמום. מת חסר דמיון.

זה עניין נפוץ ואין לו תרופה בהתחשב בקריאה המזערית של ספרים המקובלת במדינה. כך, באופן הולך וגובר, נפגמת יכולתם של אנשים צעירים לחפש ולמצוא חומר בעל איכות גבוהה – ספרים, סרטים, מזון, סגנון חיים, מטרות בחיים, יחסים שיש בהם כדי להעשיר את נפשם וחייהם.

ספרים אינם יכולים לעמוד כחומת מגן בפני השפעת קורי העכביש של הטלוויזיה, כיוון שהנערים פשוט כבר אינם מסוגלים לקרוא. זה עולה בקנה אחד עם חוסר יכולתם להקשיב למוזיקה שאיננה פשטנית. מוזיקה קלאסית, לרוב רובו של הציבור, היא רעש לבן. ג'אז טורד את מנוחתם. אותם דברים אמורים בספרים. למילה המודפסת אין ערך בעיניהם. אין היא טומנת בחובה, ידע או מסר המתייחס לעולמם האמיתית.

אידיוט אחד שהופיע איתי בשידור חי הצהיר מול פני האומה כי "בני-אדם אינם זקוקים לקריאה יותר, בני אדם אינם אוהבים ספרים והם רוצים שיבדרו אותם" (כאילו הקריאה היא דבר מה מכוער, דבר שאיינו גם מבדר). כך שאנחנו מגיעים לנקודת קיפאון.

אולם אם אתם מאמינים, כמוני, שהספרים משמרים את העבר, מאירים את ההווה ומורים את הדרך אל העתיד – אתם יכולים להבין מדוע אני מוטרד ונפחד.

הטלוויזיה אינה אמת. היא אינה מגלה את האמת. ניקסון שיקר בטלוויזיה ללא שמץ קל שבקלים של מבוכה או מראה של חוסר כנות, והוא שיקר פעם אחר פעם, במשך שנים. הוא טווה שקרים, פשוטים וגסים, שקרים מפלצתיים שלא היה להם כל קשר לאמת. אך יותר ממחצית האוכלוסייה בארה"ב שצפתה בו, האמינה לדבריו. לא רק מפני שרצו להאמין לו בשל סיבות פוליטיות או אישיות…הם האמינו לו כי הוא הביט היישר בעיניהם ודיבר בקול רך ואפשר היה לראות שהוא דובר אמת. הטלוויזיה לא חשפה אותו. הטלוויזיה גם לא שיחקה כל תפקיד בגילויי פרשת ווטרגייט. למען האמת, הטלוויזיה מנעה את החשיפה, כיוון שניקסון ניצל את המסך הקטן כדי לצבור דעת קהל אוהדת. רק כאשר העולם האמיתי, העובדות החותכות טפחו שוב ושוב על פרצופו של הציבור, נקטע באחת המקסם שאחז בדעת הקהל.

הטלוויזיה אף לא הראתה איזה שלומיאל היה ג'ראלד פורד. הוא נראה חברי וידידותי כשהופיע בתיבת השוטים. הטלוויזיה לא חשפה את הריקנות, החיוך הנלעג, החשיבה העמומה, את האמת-שנועדה-לשרת-את-בעליה בהצהרות של מדיניות הממשל. הטלוויזיה אינה עוסקת במציאות, אינה מציגה כנות, אלא מגישה לנו בבואות שאין עמן שיפוט ומאפשרת לנוכלים כמו ניקסון להראות עצמם כאילו היו צדיקים וקדושים.

אתם רואים בטלוויזיה אחוריים לוהטים, רואים את רגשותיה של כוכבנית בנושא כלשהו, רופאי-אליל וסתם עלבונות שמחליף המנחה עם אורחיו. מחברים של ספרים מוזמנים לעתים נדירות, אלא אם זה כדי להדגים דיאטה חדשה, תיאוריה מינית, או איזושהי תחבולה מעניינת (שבה יכול ג'וני קרסון המנחה להשתתף) כמו האבקות עם פומה, גלגול ההולה-הופ או אפיית לזניה בתנור סולארי.

כל התכניות הללו הן מוות לקריאה.

וקריאה משולה לשתיית יין-חלומות.

 

[בת העמק]

שמע ביולוג, בועז יודע לכתוב- אין ספק בכך ואני קראתי את בלוגו במשך כמה שנים.
אני לא אכנס לניתוחים עאלק פסיכולוגים לגביו אבל מוכרחה לציין שלבחור נדמה שאם הוא צופה בטלוויזיה אז כולם כך.
שנים שאין לנו את הקופסא הזאת בבית. איש איש ומחשבו עם שלל האתרים הקבועים והמחדשים שלו ואין לי שום היכרות עם גיבורי הקופסא.

 

[ביולוג ירושלמי]

שנים שאין לנו את הקופסא הזאת בבית.

ואין לי שום היכרות עם גיבורי הקופסא

נדיר. בלתי קיים כמעט.

מוכרחה לציין שלבחור נדמה שאם הוא צופה בטלוויזיה אז כולם כך

99% מהאנשים שאני מכיר צופים בטלוויזיה על בסיס קבוע... ובמילים אחרות, רק ל- 1 מתוך 100 אנשים לדעתי אין מקלט/מסך בבית.
זה כל כך נדיר שזה מבהיל.
אגב, אלו שאני הכי פחות מעריך (אבל עדיין חבר שלהם) רואים את כל הזבל הקבוע (ויש יותר מדי ממנו מכדי להתחיל ולכתוב דוגמאות).
אני אגב, ברוב התנשאותי וללא שום בושה, תמיד מצהיר בפניהם שאני פחות מעריך אותם על זה, קצת כמו מישהו ששומע מוזיקה קלאסית ומזלזל באלו ששומעים מזרחית-פופית או סטטיק ובן אל.
איש איש בהתנשאותו יחיה

 

[בת העמק]

ובמילים אחרות, רק ל- 1 מתוך 100 אנשים לדעתי אין מקלט/מסך בבית.

להרבה חרדים אין. ויש עוד כמה אלפי תמהונים כמוני. ולא אמרתי שאין לי מסך כי למחשב/נייד יש גם מסך ובהחלט אפשר להשתמש בו לדברים מטופשים. יש אנשים שהשימוש הבלבדי שלהם באינטרנט הוא לצפייה וקנייה באמזון/עליבבא ושות' (יש אפילו כאן בפורום מומחים לעניין) , לשיטוט סתמי בפייסבוק/אינסטגרם ואולי קצת למשחקי סוליטר.

אגב, אלו שאני הכי פחות מעריך (אבל עדיין חבר שלהם) רואים את כל הזבל הקבוע

הם לא אומרים לך שזה בשביל המחקר האנתרופולוגי שלהם?
אצלי רוב החברים (המוערכים מאד) מסביב לקופסא אבל מעולם לא שמעתי אותם מדברים בשיחות בינינו על גיבורי המסך ועלילותיהם. אולי נמנעים מזה בגללי ואולי זה באמת אמצעי בהיה ולא יותר מזה כך שזה לא נושא שיחה מבחינתם.

 

[Yevgeny]

צפייה אינסופית בטלוויזיה והתמכרות לפלייליסט שגרתי

אמנם אני מסכים עם הביקורת על צפייה (או אפילו - בהייה) בטלוויזיה (ואכן לא רואה אותה כבר שנים), אך הייתי גם מבדיל בין זה לבין צפיה בסרטים/סדרות וכו' לפי דרישה, ע"י בחירה ספציפית בתוכן שמעניין אותך - שזה לטעמי חוויה פחות "מטמטמת" (למרות שהתוכן גם לא בהכרח "איכותי").

ספר הוא הרפתקה משותפת.

אבל בעיקר - יש לי ביקורת מסוימת על ראייה של ספרים בתור ה"אידיאל" של תוכן תרבותי. הפורמט הזה של כמה מאות עמודים מודפסים שנמכרים כיחידת תוכן בודדת הוא תוצאה של היסטוריה ספציפית של התפתחות תעשיית הדפוס, ההפצה וההיבט המסחרי של כתיבת ושיווק ספרים.
אמנם זה פורמט שמתאים לפעמים גם היום, אבל בעיני עדיף היה להחליף הרבה מהדברים שמפורסמים ארוזים כספר בפוסט או סדרת פוסטים בהמשכים בבלוג, או פורמט של כמה עמודים בודדים שמרכז את הרעיון העיקרי, או הרצאת וידאו, או פודקאסט וכו'. כל כך הרבה ספרים פופולריים בימינו בקטגוריית ה-non-fiction נראים כמו כמה רעיונות מעניינים שאפשר היה לסכם בכמה פסקאות פלוס הפניה לחומר רקע נוסף ובמקום זה עברו ריפוד מאסיבי בשביל להצדיק פורמט של ספר עם מאות עמודים, שרובו "קלוריות ריקות".

 

[Benjamin W]

מורגן פרימן
https://www.dailymotion.com/video/x3vl5wh

 

[Benjamin W]

בעיות אישיות
כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך
לא יכולתי לומר לך מרוב שאהבתי אותך
מרוב שאהבתי אותך
עד שבאו ימים אחרים ויכולתי לומר לך
יכולתי לומר לך משום שאהבתי אותך
משום שאהבתי אותך

העצים לבלבו בירוק
והשמש הלכה והשחירה
וככל שאהבתי אותך היא השחירה יותר
רחוקה נכונה לזינוק
כמו זן מסוים של פנתר (באמת רק פנתר היא הזכירה)
ואז באנו העירה חבצלת אותי הכירה ובבוקר אותי העירה
ובכל זאת אהבתי אותך

בא האור הסופי וסלק כל ספק
והותיר רק את בית הקולנוע לבן ולוהט בשמש
ומי שיש לו עדיין מה להסתיר בל יראה בשמש
ומי שאוהב בל יעלה אל העיר.

 

[ביולוג ירושלמי]

בעיות אישיות
כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך
לא יכולתי לומר לך מרוב שאהבתי אותך
מרוב שאהבתי אותך
עד שבאו ימים אחרים ויכולתי לומר לך
יכולתי לומר לך משום שאהבתי אותך
משום שאהבתי אותך

העצים לבלבו בירוק
והשמש הלכה והשחירה
וככל שאהבתי אותך היא השחירה יותר
רחוקה נכונה לזינוק
כמו זן מסוים של פנתר (באמת רק פנתר היא הזכירה)
ואז באנו העירה חבצלת אותי הכירה ובבוקר אותי העירה
ובכל זאת אהבתי אותך

בא האור הסופי וסלק כל ספק
והותיר רק את בית הקולנוע לבן ולוהט בשמש
ומי שיש לו עדיין מה להסתיר בל יראה בשמש
ומי שאוהב בל יעלה אל העיר.

תודה על החייאת השרשור
בזמן האחרון אני קורא פחות ספרים, ויש בי הרבה פחות השראה לשירה ומילים יפות ומנחמות.
מתעסק יותר בתפל ובגשמיות...

 

[נעם בלה בלה]

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלָיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,
לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

אמנון ריבק