הידיעה שהליכוד מעדיפים אותו כשותף על פני מפלגה כמו כחול לבן היא המטרידה.
כאילו שיש להם ברירה.
כחול לבן מחרימים את נתניהו שעומד בראשות הליכוד.
וזה לא קשור לכתבי אישום. ב2013 הייתה תחרות בין מפלגות ה"שמאל-מרכז" מי יתחייב שלא לשבת עם ביבי, כש2 התחייבו לא להיות עלה תאנה, ואחת התחייבה שלא לשבת איתו כלל.
ב2015 היה ברור שיש עתיד והמחנה הציוני בכלל אינן פרטנר למו"מ עם הליכוד, יאיר לפיד בכלל לא ניסה להיכנס לממשלה בשביל למנוע מסמוטריץ' להכתיב את הטון, ולמרות כל הפלירטוטים של בוז'י (שאגב, היו בפירוש הפוך ממה שהוא הבטיח לפני הבחירות), לא היה סיכוי אמתי שהוא ייכנס ושרוב מפלגתו תעמוד מאחוריו.
בבחירות האחרונות העבודה הבטיחו שוב ושוב שלא יישבו עם ביבי עוד לפני כתב החשדות (ובכל זאת פלירטטו איתו). כשהגיע כתב החשדות, גם גנץ הצטרף להבטחה, אבל זה לא שבלי זה לפיד היה רץ לזרועות נתניהו - העיקר להוציא משם את סמוטריץ' והחרדים.
ה"שמאל-מרכז" לא רוצה להתפשר על כלום.
הוא לא רוצה להתפשר על העיקרון של "רק לא ביבי".
הוא לא רוצה להתפשר עם החרדים (לכחול לבן, העבודה, מרצ והחרדים, היו 61 בכנסת הזו. כחול לבן היו מוותרים על עקרונותיהם בענייני דת ומדינה כדי לשבת איתם?)
הוא אפילו לא רוצה להתפשר עם הערבים (ראה את המועמד שהביאו למבקר המדינה - לא סתם הם הפסידו בהצבעה הזו).
אז הוא בגישה אופוזיציונית של רק לבקר, בלי לעשות כלום.
הליכוד ושותפותיו, כל אחת מתפשרת על דברים, ובסוף הם שולטים.
האופוזיציה רוצה לצווח, לא באמת לשלוט. כי בדמוקרטיה פרלמנטרית, בשביל לשלוט צריך להתפשר, והם לא מוכנים לעשות את זה.
אם האופוזיציה הייתה רוצה לשלוט, הם היו מתמקדים בנושאים הכי חשובים להם - ומוותרים על השאר.