אז בא זעזוע חדש. המדינה היהודית הוקמה. הקרקע הושמטה לגמרי מתחת לרגלי "מועצת יהודים ותורכים ראשית". חופש ההתקהלות והקמת בתי-עלמין נעשו דברים טבעיים למדי, וגם הציפורים בגני-הילדים היו כבר מסודרות להפליא. עיני כל הארץ היו תלויות בארגון עתיק-היומין: כלום ימצא את המוצא ממצבו הקשה? התשובה הניצחת ניתנה בקונגרס ה-23 בקופנהגן ב "מנשר הקיום", שאושר על ידי 13 אלף משתתפיו בניסוחו הבא: מועצת יהודים ותורכים ראשית מוכרחה להתקיים: 1. מפני שהיא מבטיחה את פרנסתם של 67 אלף פקידיה; 2. מפני שלכל פקיד יש משפחה; 3. מפני שלכל משפחה יש ילדים; 4. מפני שלא מפסיקים מפעל כזה.
[...]
הקונגרס ה-47 בניו-זילאנד החליט לפנות בקריאה דרמאתית אל הנושאים בעול השלטון להעניק מעמד רשמי למוסד ההמוני "ולשחרר 136 אלף פקידים יהודים מאורגנים ובעלי זכות הצבעה מסיוט האבטלה".
השלטונות לא נענו אלא לחלק זעיר מתביעות המיות"ר כנאה למשטר דמוקרטי האחראי בראש ובראשונה להמוני העם. נקבע באופן חוקתי שלמיות"ר אין כל זכות לדרוש תרומות מתושבי המדינה אלא במקרים מיוחדים כגון: אם הם גרים בבתים – אם הם שותים מים – אם הם הולכים לקולנוע – אם הם מעשנים – אם הם מקבלים משכורת – אם הם מעל גיל שלוש. לשם מימוש ההסדר נרכשו 23 בניינים חדשים בארץ עם מנגנון גביה עצמי, כמו כן בתי-דפוס ובתי-חרושת צמודים לייצור נייר, דיו וטופסי הוצאה לפועל, אולמות המתנה ענקיים וחדרי-עינויים משוכללים מוסווים כמחלקת חשבונות. האוכלוסייה קיבלה את ההסדר הממלכתי בהבנה נאותה מאחר שידעו הכול, כי בלי פעילות המועצה אין כל סיכויים להשגת חופש ההתקהלות מידי השלטונות התורכיים.