פחות נחמד בגיל 50-60 כשרוב/כל הסחורה כבר בפנים והמגמה היא להקטין את אחוז הרכיב המנייתי.
נכון מאוד ולכן, כמו שאמרת, משקיע מבוגר יותר אמור מראש (עוד לפני נפילה כזאת או אחרת) להקטין את החשיפה למניות. אם כי זה לא באמת גיל כזה מבוגר מבחינת השקעה - בהינתן תוחלת חיים של מעל 85, בגיל 50 יש בפני המשקיע עוד 35 שנה לחיות מהתיק הזה...
גם לאנשים צעירים יכול להיות מצב שהם השקיעו סכום גדול ואין להם כספים להוסיף בשנים הקרובות.
שוב צודק, אבל זה צריך לבוא לידי ביטוי בתכנון התיק מלכתחילה. כשאני חושב על התיק ועל ההקצאה המנייתית שבו, אני במידה מסוימת חושב גם על ההכנסה העתידית הצפויה כחלק מההון ה״כולל״ שלי. כיום אני יכול להרשות לעצמי הקצאה מנייתית גבוהה יותר בין השאר כי אני יודע שעוד צפוי לי תזרים הכנסות עתידי משמעותי. ככל שזה יקטן - גם הקצאת התיק שלי כנראה תהפוך למנייתית פחות.
אני מתקשה להאמין שיש הרבה משקיעים עם סכומים משמעותיים בלונג ששמחים לראות את השוק מתרסק, גם אם הם צעירים ויש להם עוד מלא שנות צבירה.
איפשהו, מתחת לכל ההסתכלות הלוגית קרה והמחושבת שלי, יש אכן אותו חלק קדום ב״מוח הלטאה״ שרואה אדום ומגיב לזה באופן רגשי ואימפולסיבי. השאלה היא איך מתמודדים עם זה. מצד אחד יש את החלק המחושב יותר, שעל סמך הנסיון והידע שלי מאפשר לשלוט על התגובה האוטומטית הזאת. מצד שני אם יודעים את המגבלות של החומרה הביולוגית שלנו, אפשר לחשוב על דרכים ״לרמות״ אותה - לא להסתכל על התיק באופן תדיר, להסתכל רק על ממוצעי ביצועים ארוכי טווח (באקסל מעקב ההשקעות שלי, כל התשואות המחושבות הן שנתיות לפחות), ולבצע פעולות בתיק באופן מוגדר מראש ומכאני כדי לא לתת הזמנות לתגובות האימפולסיביות להתערב בקבלת ההחלטות.
עריכה: אני אוסיף ציטוט מפי האורקל האהוב על כולם:
Paradoxically, when 'dumb' money acknowledges its limitations, it ceases to be dumb.
בכלל, שליטה עצמית היא בסיס להרבה דברים בחיים, לא רק בהשקעות. אפשר לפחד מגבהים, או מגוש מתכת גדול שנוסע במהירות ועומד לדרוס אותי. אבל למדתי לחצות את הכביש (כי אני יודע שהאוטו יעצור ברמזור, או במקרה של ויאטנם - אפילו לא יאט אבל אם אני אחצה לאט וקצב קבוע הוא יצליח לא לדרוס אותי), וגם קפצתי באנג׳י כמה פעמים - על אף התגובה המובנית. ואחרי כמה פעמים שעושים את זה, זה הופך להיות יותר הרגל ויותר קל להתמיד בזה גם בעתיד.
