הבעייה היא החלפת המסגרת שאנחנו קוראים לה ״מדינה״ ושינוי חוקי המשחק ע״י האליטה החדשה
ככה הם רואים את זה, נכון.
אלא שהצד השני,
רואה בשיטה הקיימת את שינוי חוקי המשחק ע"י האליטה הישנה - על מנת לדאוג שהאליטה החדשה לעולם תצליח באמת למשול.
נטען ששינוי חוקי המשחק הזה היה האקטיביזם השיפוטי, במסגרתו בג"ץ נטל לעצמו תפקיד של פוסק אקטיבי יותר, ובעצם נטל יותר ממושכות השלטון, בהשוואה לעבר.
שים לב, שכולנו כמעט רואים את אותו דבר, משני הצדדים של המטבע - על העובדות כמעט אין ויכוח:
א. בג"ץ אכן דגל באקטיביזם שיפוטי, אקטיביזם - שימוש במאמצים לקידום, עיכוב או הכוונה של שינויים ומצבים - שיפוטי - בכלי המשפטי שבידם.
פירוק מראית עין של מריטוקרטיה
ב. האליטה החדשה גם רואה במריטוקרטיה הזו מראית עין, והפתרון שהיא שואפת אליו, היא החלפת מוקדי הכוח. במקום "האשכנזים ב8200", יהיה "ביבי ידאג לנו לכסף".
זאת השפה הקיימת במדינה, אין מה לעשות, מצד אחד אנחנו אולי לא מולדובה שצריך לתת בקשיש לפקיד, אבל כולנו מכירים סיפור על הדוד של הדוד שסידר תפקיד בצבא, לא?
ג. השיטה השלטונית הקלוקלת שלנו, כשזה מתבטא בכך שצד אחד אומר "חוקה עכשיו" והצד השני אומר "רפורמה [לסירוס בג"ץ] עכשיו". כרגע המצב הוא כזה:
יש שתי רשויות משמעותיות - הכנסת, ובג"ץ. (מעשית גם רשות מבצעת בדמות כוחות הבטחון, למזלנו עוד לא הגענו לקלאש אצלה בנוגע לסור למרות איזו רשות)
צד אחד יגיד, טוב שיש פקידים מקצועיים שבולמים כוח מוחלט מרשות אחת.
צד שני יגיד, גרוע שיש מספר בודד של פקידים לא נבחרים שבולמים כל החלטה של השלטון הנבחר ע"י הרוב.
כמו שאתה רואה, זה המון עניין של פרשנות, כאמור, אולי בצדק ואולי לא. אני גם רואה בזה ככה -
מינוי מקורבים בוטה, פירוק הפרדת הרשויות בפועל, איזונים ובלמים
אבל הצד השני, או שלא רואה את הדברים האלה, או שרואה את זה ומתרץ בכך ש"גם
הם עושים ככה, אז עכשיו אנחנו מתקנים" (תזת ה"אנחנו כבר היום דיקטטורת בג"ץ").
אין תחליף לחינוך, ללימוד היסטוריה - כדי לזהות תהליכים ולהבין שדיקטטורה לא קמה ביום אחד. ללמוד אזרחות - להבין איך השלטון דמוקרטי עובד ושדמוקרטיה לא "הרוב קובע".
אני לא טוען שקודם המצב היה מושלם או קרוב לכך, אבל השלטון הנוכחי לא מנסה לתקן את הסדר הקודם, במסגרת חילופי אליטות, אלא לפרק את הסדר הישן ולבנות סדר חדש, שנוסה כבר בלא מעט מדינות בעבר, עם טרק רקורד ברור.
אני מסכים איתך, שני ההבדלים שאני מצביע עליהם הם -
א. אי אפשר להתעלם מגורמי הבסיס שגרמו לתסיסה הזאת לאורך עשרות שנים. יש גורמי כאוס שעושים בהם שימוש, אבל הם אכן קיימים, השיטה ראתה באוכלוסיות שקופות.
ב. העובדות הן עובדות, הפרשנות היא שכבה מעליהן. כמו שיש גורמים שמספרים לנו על "עריצות הפקידים", יש גם גורמים שמספרים לנו על "חורבן המדינה".
לי ברור מה קורה כאן ולאן אנחנו
יכולים להדרדר, אבל אני גם בטוח באמת ובתמים שיש אנשים בממשל שלא רואים את זה ככה, ומבחינתם מדובר בשינוי בריא.
זה כי אני מכיר את דפוסי המחשבה של שני הצדדים, בהיותי באמצע. ורוב האנשים נעדרי הכלים האלה, כי רוב האנשים ימותו באותה בועה פוליטית-חברתית של הוריהם.
המסקנה היא שפרשנות אינה עובדות, וכמו שיש גורמי כאוס שנשכרים מאמירות "שלטון הפקידים", יש גורמי כאוס שנשכרים מאמירת "קץ הדמוקרטיה" על כל חוק. זה בעיקר הפוזיציה.
לרובנו
ברור שהגירה יכולה למוטט את המערב, כי אנחנו רואים את זה מבחוץ. למה האירופאים לא עוצרים אותה? כי חצי מהם שבויים בקונספציית diversity, ויש גם מי שנשכרים ממנה.