זה קשה לקבל את זה אבל אין אפשרות להרגיש טוב כל הזמן (בצורה בריאה), או להרגיש טוב למרות שקורה לי משהו רע. לבני אנוש יש פיצ'ר ייחודי שאין לאף יצור אחר בכדור, בטח לא ברמת ההשפעה שלו על התפקוד והבריאות של כל המערכת, וזה רגשות. אנחנו מתוכנתים להרגיש רע במצבים מסוימים ואין לנו מה לעשות נגד זה. כמו שאנחנו מרגישים רעבים אחרי שלא אכלנו הרבה זמן, אנחנו מדוכאים, עצבניים, חרדתיים כשלא קיבלנו את מלוא הצרכים שלנו מבחינת רגשית, והגוף שלנו צריך שיהיה ביטוי לרגשות האלה (שליליים או חיוביים) בצורת בכי, עצבים, דיבור... ואני לא חושבת שאפשר לדאוג לכך שנקבל את מלוא הצרכים הרגשיים שלנו בכל עת לעד... אם רע לנו שווה להתעקב על זה ולהרשות לעצמנו להרגיש קצת רע בלי לברוח ממנו, לנסות להבין מה חסר לי שבגלל זה רע לי... התהליך של להבין מה חסר לי הוא הדבר המורכב בחיים, כי לרוב אנחנו מניחים שמה שחסר לנו זה מה שהחברה וההורים והחברים אמרו שצריך להיות לנו אבל אין לנו (כסף, יופי, מעמד ועוד מיליון דברים) וזה הגיוני שזה מה שנחשוב ולפיכך נפעל, כי אף אחד מעולם לא אמר לנו אחרת. אנחנו מה שלימדו אותנו. אנחנו מתוסכלים כי או שאנחנו לא מצליחים להשיג את הדברים האלה, או שאנחנו משיגים אותם ועדיין ממשיכים להרגיש רע. להבין מה אתה באמת צריך וunlearn את מה שהכניסו לראש מילדות זה תהליך שכל אחד עובר וכל אחד נמצא במקום אחר בתהליך. כל אדם לומד להבין את עצמו יותר באמת ככל שהראש שלו פתוח יותר לרעיונות חדשים ולעזרה מאחרים וכוח הרצון גובר על הפחדים שלו. וגם כמובן ניסיון ומזל.
סליחה אם זה יצא פילוסופי מידי חחח, פשוט זה מה שעלה לי לראש כשקראתי את הנושא המדובר.
ובנימה לא פילוסופית - כשחרא לי אני אוהבת לעשות הליכות. עד לפני כמה חודשים גרתי במדבר, ממש כמה שניות הליכה מחבר יפהפה. אז הייתי הולכת לראות את השקיעה בהרים, או את הכוכבים, או סתם לראות את המדבר בשעות אחרות, ותמיד זה ניקה לי את הראש. המדבר הוא התרופה הכי טובה שיצא לי למצוא. היום כשאני גרה שוב בעיר אני מוצאת את עצמי נהנית גם מהליכות ברחובות העיר, שלא נחשבת לשיא היופי, אבל בזמן שקיעה או בין ערביים הכל נראה לי מהפנט, ואני נהנית גם לצלם תוך כדי.
