מה אני עושה הלאה(עבודה/קריירה) ?

[אנא-אל]

@רוני מתחברת למה שאתה אומר.
כשהמטרה שלי בשנים האחרונות היתה לחסוך הרבה ולפתוח תיק השקעות עבדתי בעבודות מעפנות בשכר מינימום בשמחה רבה. עכשיו כשאני מאמינה שבעתיד אולי ארוויח יותר, המוטיבציה ירדה פלאים.
כדי לא לסבול שיניתי קו מחשבה במקום לחשוב על העבודה כאל משכורת מתייחסת לזה כהעברת זמן והפסקה מעצמי והמחשבות, כך זה יותר מיהנה ונסבל נכון לעכשיו.

 

[רובי1]

אבל אין ספק שגם היום בדיעבד אם היה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי מקבל את אותה חלטה.

מכרת 27 שנות חיים, לא הייתי עושה זאת. איננו יכולים אפילו לדעת כמה זה באחוזים מתוך השנים שנחיה..

 

[YPV]

מיקוד הדיון באינטרס התעסוקתי שלך היום בא על חשבון דיון לא פחות חשוב, ואולי אף יותר - מה יהיה האינטרס התעסוקתי שלך בעוד 20-30-40 שנה.

היום זה מאוד אופנתי לראות בעבודה יציבה ואפורה של 9-5 כאסון הכי גדול שיכול לקרות לאדם צעיר. ראה את ריבוי הבלוגרים שקוראים לעזוב את העבודה המשעממת ולתפוס את העולם ב...כל מה שניתן לתפוס.

בתקופה של ההורים שלי, עבודה יציבה הייתה מושא חלומותיהם, על כל הביטחון ויציבות תעסוקתית שהתלוו אליה. עניין אישי בעבודה היה בגדר בונוס.

מצד אחד הזמנים השתנו ומצד שני ממש לא. בתחום העבודה שלי אני רואה לא מעט בני 50 ו-60 שמוכנים לוותר על תארים, פריווילגיות, פומפוזיות וגם בשכר, ולו רק כדי לזכות ביציבות תעסוקתית. את האתגר האינטלקטואלי שלהם הם למדו לספק מחוץ לשעות העבודה. זה לא מעליב ולא מציק ולא משפיל. פשוט עם הזמן אתה לומד לקבל את הדברים בפרופורציה הראויה.

חלק מהפרופורציה זו היכולת להבין שמקום העבודה לא מגדיר אותך ולא קובע מי אתה. אלא סה"כ מגלם איזון (ואיתו גם פשרה) בין מה שהיית רוצה לעשות לצורך להביא כסף הביתה.

 

[רוני]

מכרת 27 שנות חיים, לא הייתי עושה זאת. איננו יכולים אפילו לדעת כמה זה באחוזים מתוך השנים שנחיה..

החלטה לא פשוטה, אבל כבעל משפחה החלטתי להקריב את עצמי לטובת רווחה כלכלית של המשפחה, כשיש אחריות למשפחה סדרי העדיפיות משתנים בהתאם.

 

[Curhx11]

יש המון משרות להנדסאי אלקטרוניקה (וגם מכונות) שכוללות המון עבודה של מעבדה ואינטגרציה ומעט מחשב (כוונה למיילים ומסמכים)
אם התחום הזה מושך אותך אז שווה לשקול הסבה.

תודה לך, אני בהחלט אשקול את זה

בדרך כלל זה או לעבוד מול אנשים או מול מחשבים. לא מכיר מקצוע שמשלב עבודה ללא מחשב וללא אנשים, אז בעצם מול מי אתה עובד? אולי גנן?

האממ אולי ציירתי את עצמי מעט כאנטיפט שונא אנשים,אבל זה לא הכוונה. אין לי בעיה לעבוד עם אנשים ועם מחשב פשוט לא במתכונת של 9 שעות 5 ימים בשבוע ויותר. שעתיים שלוש, אין לי בעיה בכלל.

אחוז קטן מהעובדים זוכים לעבוד בעבודה מספקת, לעיתים אני נתקל באלו המתרצים מדוע הם לא עובדים, בזה שהם מחפשים עבודה מספקת, במציאות זה שונה, אנחנו רואים היום צעירים מחליפים מקומות עבודה כל מספר שנים, ובשלב מסוים משנים קריירה, הכל נזיל, לא משנה באיזו דרך בוחרים היעד הוא הוא העיקר.

באופן אישי, במשך 27.5 שנים עבדתי בעבודה אומנם מתגמלת אבל סבלתי, אומנם הייתי בעל עסק אבל עבדתי לילות, סופי שבוע וערבי חג, העבודה הזו איפשרה לי לפרנס את המשפחה ולבנות פורטפוליו נכסים מניבים. היום אני מדחיק את התקופה הזו, לא נעים לי להזכר בה, אבל אין ספק שגם היום בדיעבד אם היה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי מקבל את אותה חלטה.

יש הרצאה יפה של דניאל כהנמן שמדבר על זה שהזיכרון שלנו מהחוויות יכול להיות שונה מאוד מהחוויות עצמן, לכן שיפוט במבט לאחור הוא מעט בעייתי.
כניראה סבלת במשך 27.5 שנים הרבה יותר ממה שניראה לך, פשוט בראיה לאחור אתה כניראה רואה את זה באופן חיובי יותר.
בכול מקרה הרצון שלי הוא לא בעבודת חלומות, אלא בסה"כ בעבודה שאני לא אסבול בה תוך שאני ארוויח את המקסימום הניתן.
בכול מקרה, תודה על התגובה.

 

[Captain Hammer]

בין השורות וגם בתוך השורות עובר המסר שהעבודה האחרונה דיכאה לך את הנשמה; עד כדי כך שאתה לא מעוניין להתקרב לתחום יותר. אתה מתאר היטב את מה שאתה לא רוצה לעסוק בו (ישיבה במשרד, אנשים), אך קשה לי להימנע מהמחשבה שייתכן שבעיקר מה שאתה מעוניין בו זה להימנע מאותה תחושה מדכאת של העבודה האחרונה.

חלק מהאנשים מציעים לך עיסוקים שיתאימו לדרישות ולמידות שלך כמו שמנסים להתאים לאדם חליפה.

עבודת מעבדה היא עבודה שוחקת ולרוב לא מתגמלת. בהכללה (יהיו עכשיו הרבה הכללות), ההיררכיה במעבדה היא שיש מנהל (או מנהלת) מעבדה שהוא בעל תואר שני או דוקטורט (תלוי בסוג המעבדה); המנהל לרוב לא זז מהתפקיד, כי אין לו לאן. מתחתיו עובדי המעבדה שמורכבים מהדור הישן – אלו בדרך כלל טכנאים/הנדסאים – ומהדור החדש, כמוך, עם תואר. בעלי התואר לא שורדים הרבה זמן; קשה מאוד להישאר במסגרת כזאת אחרי שלמדת מספר שנים באקדמיה – המעבר מ-"ראש גדול" ל-"לעבוד במטבח" הוא פעמים רבות מדכא, בייחוד כשנוכחים לדעת שלא צפוי קידום משמעותי בשכר או בתפקיד.

אין ספק, להיות עובד מעבדה זה אובייקטיבית מדכא, אבל חשוב לדעת שלהיות בדרגת מתחיל/זוטר בכל תחום אחר שתבחר יכול להיות גם כן מדכא. זה כך משום שעבודה היא לא "חליפה תפורה", היא חבילת בדים מבולגנת שאתה תופר למידותיך עם הזמן והניסיון. יש תחומים שמאפשרים זאת יותר בקלות ויש תחומים שאין בהם אופציות רבות.

לכן, קו המחשבה שלך צריך להיות, לדעתי, לא בכיוון של חיפוש מה שייתן לך אושר או סיפוק, אלא מה שיאפשר לך להגיע למצב של מיומנות גבוהה או מומחיות בזמן סביר (נגיד, עד 5 שנים). התזה היא שמומחיות היא זו שמביאה אתה את הסיפוק ואת התגמול הכלכלי.

פיתוח של הרעיון הנ"ל אפשר לקרוא בספר So Good They Can't Ignore You של Cal Newport. בגדול, הוא גורס שכל הדברים שאנו שואפים אליהם בקריירה (סיפוק, שליטה, יצירתיות, כסף) לא באים בחינם. אנחנו צריכים לפתח מיומנויות מקצועיות שהן rare and valuable ובאמצעותן לשלם עבור כרטיס הכניסה לתפקידים השווים.

 

[אנא-אל]

זורקת נקודה למחשבה, כעובדת בשתי עבודות שונות כל אחת חצי משרה, המעבר בין אחת לשנייה מרענן באופן מסוים. (זה לא 8 שעות זה 4+4).

 

[גרהם]

מיקוד הדיון באינטרס התעסוקתי שלך היום בא על חשבון דיון לא פחות חשוב, ואולי אף יותר - מה יהיה האינטרס התעסוקתי שלך בעוד 20-30-40 שנה.

היום זה מאוד אופנתי לראות בעבודה יציבה ואפורה של 9-5 כאסון הכי גדול שיכול לקרות לאדם צעיר. ראה את ריבוי הבלוגרים שקוראים לעזוב את העבודה המשעממת ולתפוס את העולם ב...כל מה שניתן לתפוס.

בתקופה של ההורים שלי, עבודה יציבה הייתה מושא חלומותיהם, על כל הביטחון ויציבות תעסוקתית שהתלוו אליה. עניין אישי בעבודה היה בגדר בונוס.

מצד אחד הזמנים השתנו ומצד שני ממש לא. בתחום העבודה שלי אני רואה לא מעט בני 50 ו-60 שמוכנים לוותר על תארים, פריווילגיות, פומפוזיות וגם בשכר, ולו רק כדי לזכות ביציבות תעסוקתית. את האתגר האינטלקטואלי שלהם הם למדו לספק מחוץ לשעות העבודה. זה לא מעליב ולא מציק ולא משפיל. פשוט עם הזמן אתה לומד לקבל את הדברים בפרופורציה הראויה.

חלק מהפרופורציה זו היכולת להבין שמקום העבודה לא מגדיר אותך ולא קובע מי אתה. אלא סה"כ מגלם איזון (ואיתו גם פשרה) בין מה שהיית רוצה לעשות לצורך להביא כסף הביתה.

ה"זכות" לעניין בעבודה זו המצאה של השנים האחרונות, ולרוב המכריע של האנשים זה לא יקרה (בוודאי לא יקרה לאורך כל שנות העבודה) והם ידונו לחיות בתסכול והשלמה עם המציאות.

 

[nUmBer_oNe]

זורקת נקודה למחשבה, כעובדת בשתי עבודות שונות כל אחת חצי משרה, המעבר בין אחת לשנייה מרענן באופן מסוים. (זה לא 8 שעות זה 4+4).

מחזק.
בעבר הלא רחוק יצא לי לעבוד ב-2 עבודות בחלק מן הימים בשבוע, וזה אכן היה שינוי מרענן.
רק שאצלי זה היה 6+7 אין סיכוי שהייתי שורד אפילו 10 שעות ברצף בכל אחת מהם.

 

[Itay Angel]

הסבה כלשהי להייטק? אחד מהאופציות אבל אני בנאדם שלא יכול לשבת הרבה זמן זמן מול מחשב או במשרד. אני חייב תזוזה כלשהי. איזה תפקיד יש בהייטק שלא מצריך עבודה עם אנשים באופן קבוע ולא לשבת במשרד כול היום?

אמנם קשה לי לחשוב על משהו שיענה על הכל בהיי טק אבל אולי תחום ניהול מוצר ?
אולי עם הרקע שלך במעבדה רפואית תוכל למצוא חברת סטארט אפ בתחום הרפואה. מצד אחד בתור מנהל מוצר יוצא לך גם לשבת לא מעט וגם להתמודד עם אנשים, אבל זו עבודה הרבה יותר דינאמית , כלומר אתה תחשף לדברים חדשים (שהיה נשמע שזה דווקא חלק שכן אהבת בעבודה הקודמת שלך) אתה כנראה תעבור בין גורמים רבים בחברה ועם לקוחות כך שזה משלב גם תזוזה.

אם לא אז אולי נהג בחברת השכרת רכב? או גרר?

 

[רוני]

ה"זכות" לעניין בעבודה זו המצאה של השנים האחרונות, ולרוב המכריע של האנשים זה לא יקרה (בוודאי לא יקרה לאורך כל שנות העבודה) והם ידונו לחיות בתסכול והשלמה עם המציאות.

צודק לחלוטין !

כשיש משפחה לפרנס, והתחייבות חודשית לשכירות או משכנתא כחלק מעלויות המחייה השוטפות, וברקע חוסר הוודאות של גיל הפרישה, ההתמקדות בפרנסה היא במקום הראשון, כאן הסיפוק מהעבודה הוא בונוס.

 

[מתכנת]

ה"זכות" לעניין בעבודה זו המצאה של השנים האחרונות, ולרוב המכריע של האנשים זה לא יקרה (בוודאי לא יקרה לאורך כל שנות העבודה) והם ידונו לחיות בתסכול והשלמה עם המציאות.

עצוב.

 

[גרהם]

עצוב.

נכון, אבל הכל יחסי.
עד לפני 200 שנה, רוב המשפחות שכלו לפחות ילד אחד עד גיל 18.
עד לפני 100-150 שנה, עוני ברמה של רעב היה נפוץ גם במדינות המתקדמות ביותר.
עד לפני כמה עשורים לא היה ברור מאליו שלנשים יש זכות לבחור לפרלמנט, לשחורים לשבת ליד לבנים באוטובוס וכיוצ"ב.
לעובד יש זכויות רבות והוא מוגן מפני פיטורים שרירותיים, הטרדה מינית, שלילת חופשה וכו'.
על רקע כל אלו, היעדר עניין בעבודה זה לא דבר כל כך נורא.

 

[Curhx11]

בהחלט נקודה למחשבה.

תודה לעונים

 

[כימאי]

הייתי מקבל את אותה חלטה

מדוע, אם אפשר לשאול?
האם לא ניתן לחשוב על מסלולים אחרים בהם יכלת לפרנס בכבוד את המשפחה ולא לסבול?
אני שואל מתוך עניין, לא מתוך שלילת מה שכתבת.

 

[האחד]

התשובה מאד פשוטה, קוראים לזה אחריות.
ברגע שאתה אחראי למשפחה, לילדים, אתה מפסיק לחשוב על הצרכים שלך במקום הראשון, לפחות אם אתה הורה טוב. קודם כל אתה מתמקד בלתת מקסימום ביטחון כלכלי ויציבות למשפחה, והסיפוק מהעבודה צונח הרבה למטה בחשיבות.
הפרופיל הממוצע של מרבית הגולשים באתר לדעתי הוא רווקים, לכל היותר נשואים פלוס תינוק בן שנה, עובדים בעבודות נוחות או סטודנטים וחולמים על הפרישה המודקמת שתוציא אותם מהקיוביק ואור הפלורוסצנטים לחופשי. איך אני יודע? הייתי שם לפני15 שנים בערך, בונה אקסלים של חישובים עתידיים לפרישה המוקדמת.
יש לי 4 ילדים, וצריך לתת להם ביטחון ויציבות. בדיוק שילמנו עכשיו 20000$ (קנדי) לשנה הראשונה של הבן שלנו באוניברסיטה, ויש לי אחריו עוד 3.
פרישה מוקדמת זאת פיקציה לא מושגת, שרק רווק יכול לדמיין עליה. ברגע שיש ילדים אתה מנסה להתקדם כלכלית כמה שרק אפשר ושום סכום שיש לך הוא לא מספיק טוב.
סיפוק בעבודה זה גם פיקציה. אתה אולי תהנה מתפקיד כלשהו לתקופה מסויימת, אבל הזמן הכל הופך לרוטיני בכל תחום ובכל תפקיד, והשבר היחיד שהופך חשוב הוא הכסף, ומה שיותר, ולא ר' זה אלא שכל משכורת שתקבל, גם אם תכפיל את מה שאתה מרוויח עכשיו, יעבור קצת זמן ופתאום זה ייראה לך מובן מאליו כמה שאתה מקבל ויעבור עוד קצת זמן וזה גם ייראה לך לא מספיק בשביל הזמן שאתה מבזבז בעבודה. בגלל זה אנשים בהייטק קופצים כל הזמן מעבודה לעבודה.
משפחה במקום הראשון, כל הזאר זה פיקציה.

 

[eli123]

כיוון קצת שונה. ממה שכולם הציעו,
אם יש לך כבר תואר ראשון, אולי כדאי לך לשקול הסבה לסיעוד, יש את היתרונות של עבודה במשמרות,
ביטחון תעסוקתי, אפשרות לבחור עד כמה לעבוד קשה, 3-4-5 משמרות בשבוע.
והשכר יחסית טוב, בערך 10-11 נטו לעבודה של 4 משמרות בשבוע כתלות באיזה משמרות תעבוד.
כ"כ יש עליות שכר עם הוותיק, והיתרון שתמיד אפשר לבחור לעבוד יותר/פחות לפי הצורך והמון.
ניתן לעשות מסלול הסבה כזה בשנתיים לבעלי תואר ראשון.

אתה גם יכול אולי לשקול להתגייס למשטרה, אני מניח שזה עבודה יחסים עם יותר עיניין מאשר לעבוד במשרד.

 

[יעקב]

התשובה מאד פשוטה, קוראים לזה אחריות.
ברגע שאתה אחראי למשפחה, לילדים, אתה מפסיק לחשוב על הצרכים שלך במקום הראשון, לפחות אם אתה הורה טוב. קודם כל אתה מתמקד בלתת מקסימום ביטחון כלכלי ויציבות למשפחה, והסיפוק מהעבודה צונח הרבה למטה בחשיבות.
הפרופיל הממוצע של מרבית הגולשים באתר לדעתי הוא רווקים, לכל היותר נשואים פלוס תינוק בן שנה, עובדים בעבודות נוחות או סטודנטים וחולמים על הפרישה המודקמת שתוציא אותם מהקיוביק ואור הפלורוסצנטים לחופשי. איך אני יודע? הייתי שם לפני15 שנים בערך, בונה אקסלים של חישובים עתידיים לפרישה המוקדמת.
יש לי 4 ילדים, וצריך לתת להם ביטחון ויציבות. בדיוק שילמנו עכשיו 20000$ (קנדי) לשנה הראשונה של הבן שלנו באוניברסיטה, ויש לי אחריו עוד 3.
פרישה מוקדמת זאת פיקציה לא מושגת, שרק רווק יכול לדמיין עליה. ברגע שיש ילדים אתה מנסה להתקדם כלכלית כמה שרק אפשר ושום סכום שיש לך הוא לא מספיק טוב.
סיפוק בעבודה זה גם פיקציה. אתה אולי תהנה מתפקיד כלשהו לתקופה מסויימת, אבל הזמן הכל הופך לרוטיני בכל תחום ובכל תפקיד, והשבר היחיד שהופך חשוב הוא הכסף, ומה שיותר, ולא ר' זה אלא שכל משכורת שתקבל, גם אם תכפיל את מה שאתה מרוויח עכשיו, יעבור קצת זמן ופתאום זה ייראה לך מובן מאליו כמה שאתה מקבל ויעבור עוד קצת זמן וזה גם ייראה לך לא מספיק בשביל הזמן שאתה מבזבז בעבודה. בגלל זה אנשים בהייטק קופצים כל הזמן מעבודה לעבודה.
משפחה במקום הראשון, כל הזאר זה פיקציה.

לא מזמן דיברתי עם שכן שיש לו 2 ילדים באוניברסיטה שגרים בשכירות. הוא משלם על הלימודים, הדירה, הרכב וכל היתר בעצם.
הוא אמר לי שנכנסה פאסיבית של 15 אלף שח זה ממש לא מספיק. הוא הוסיף שהבן הגדול שלו רוצה לקנות בית פרטי ועם ההון העצמי שיש לו (2 מליון) הוא והיה חייב לקחת משכנתא (כמה אכזר העולם).
בקיצור הנקודה שלי היא שזה עניין של א.כמה יש לך לתת. ב. כמה אצה רואה את עצמך אחראי לכל דבר שהילדים שלך צריכים כשהם כבר בני 20+.
בתור מישהו שלא קיבל עזרה מההורים, אני לא חושב שההורים צריכים לדאוג שלילדים הבוגרים שלהם יהיה יותר מדי נח. רק בנייה עצמית והתקדמות איטית היא בעלת ערך אמיתי בעיניי. ילד שקיבל אוטו חדש עם הרשיון נהיגה לא יעריך אף פעם אוטו. לא יהנה מהיום בו הוא יקנה לבד טרנטה ב5000 שקל ואחרי 4 שנים ישתדרג לרכב ב20 אלף.
אני כמובן חושב שצריך לתת לילדים כלים טובים וחינוך טוב וכן לשלם על לימודים גבוהים ואם יש אפשרות לחסוך להם קצת אבל זהו.
70 אלף לשנה לשכר לימוד ובטח אתה גם מממן את המחיה תוך כדי, זה ממש לא משהו שלדעתי הורים (שהם לא מליונרים רציניים) צריכים לממן.

 

[רוני]

מדוע, אם אפשר לשאול?
האם לא ניתן לחשוב על מסלולים אחרים בהם יכלת לפרנס בכבוד את המשפחה ולא לסבול?
אני שואל מתוך עניין, לא מתוך שלילת מה שכתבת.

התשובה שלי פשוטה, המסלולים האחרים לא התקרבו לפוטנציאל הכלכלי של העסק, היה מדובר בעסק בעל פוטנציאל הכנסה גבוה שאפשר לי לפרנס משפחה (בצפון הישן של תל אביב), לחסוך, להשקיע ולהתפתח בתחום העסקי, ללמוד לעבוד עם מימון, להתנהל מול עובדים, לקוחות, שיווק, להתמודד עם תחרות וחוסר וודאות כבעל עסק....... אין ספק שהניסיון שצברתי בתחום העסקי עזר לי בתחום הנדל"ן.
המחיר היה הקרבה עצמית, היום בקריירה השניה שלי אני נהנה ומפצה על כך.

 

[האחד]

יעקב.
קודם כל הבן שלי בן 17.5 והסכום כולל מעונות. אני לא חושב שבגילו הוא צריך ללכת לעבוד, שלא לדבר על זה שהוא יצטרך לעבוד 6 שנים בשכר מינימום כדי להרוויח סכום מספיק שיכסה הכל. יהיה לו מספיק זמן לעבוד במהלך החיים ואנחנו רוצים שימצה את הילדות. עם כל זה דיברנו איתו והסברנו לו שאנחנו מצפים שכשיהיה לו חופש גדול אנחנו מצפים שימצא עבודה כדי לעזור, ולו בשביל הפן החינוכי.
אני מנחש ככה שאין לך ילדים לפי מה שכתבת, כי כשיש לך ילדים הם תמיד יהיו ילדים וזה לא משנהנאם הם בני 5 או בני 30. אני לא רואה בבן שלנוו שהוא בן 17 פחות ילד מהקטנה שהיא בת 8, ואני אנסה לעזור לו בדיוק באותה מידה. אם הורים יכולים לעזור לילדים כמה שרק אפשר, לדעתי זה תמיד יבוא לפני חלומות כמו פרישה מוקדמת.
מעבר לכך, אני מעדיף חיים שבהם עובדים ומרוויחים עם פיקים של כיף (אני כותב את התגובה בזמן חופשה משפחתית בריזורט הכל כלול בקאריביים), מאשר פרישה מעבודה וחיי שיגרה עלובים ודיכאוניים בניסיון לחסוך כל גרוש כדי להתפלש באי העבודה. אני שמח לראות את הילדים שלי נהנים, למען האמת זאת ההנאה שלי, אני נהנה מזה שהם נהנים. יהיה לי טוב בחיים אם אני אדע שטוב להם. לא יהיה לי טוב בחיים אם אני אחיה חיי נוחות ואדע שהילדים שלי נאבקים, ולכן אנחנו קורעים את התחת עכשיו, כדי שנוכל לתת לילדים שלנו את נקודת הזינוק הכי טובה שאפשר, גם במחיר של עבודה קשה שלנו, למרות שתיאורטית אנחנו יכולים לפרוש עכשיו לפי חוקי האתר.