האזנתי לקצת פחות מחצי מהספר עד כה (יש אודיובוק ביוטיוב למי שמעוניין).
הטיעון המרכזי של החשיבות של צבירת חוויות על פני כסף נשמע טוב על פניו, אבל יש כמה דרכים לאתגר את ביל פרקינס:
- הבעיה החברתית הרווחת יותר היא הפוכה. סטטיסטית, רוב הקוראים של פרקינס כנראה לא צריכים לבזבז כדי להנות יותר מהחיים כרגע, אלא לחסוך יותר. הסיכון הוא שאלו שיאמצו את הטיעון של פרקינס בזרועות פתוחות הם לא הטיפוסים שעובדים וחוסכים יותר מדי, אלא השאר. יש מחקר מ-2022 של הפדרל ריזרב, שמצא כי ל-63% מהאמריקאים אין $400 בחסכונות למקרי חירום. אני לא יודעת כמה עשירים מופלגים עובדים יותר מדי, כמו החבר של פרקינס שאמר לו ״אני אני ממשיך לעבוד בטריידינג אחרי שהגעתי ל-15 מיליון דולר, תוריד לי סטירה״. רוב טיפוסי האכול-ושתה כי-מחר-נמות שאני מכירה לא דואגים *מספיק* ליום שמחר. אני לא יודעת אם זה בגלל חוסר מיומנות כלכלית, פוליטיקה שמלמדת חוסר-אונים בגלל ״המצב״, או פשוט אמביציות נמוכות.
אני מוקפת באנשים כאלה, שמוציאים את הגרוש האחרון על הדוניזם, ולא ממקסמים את יכולת ההשתכרות או החיסכון. יש לי שכן שלאחרונה הודיע שהוא עוזב את הדירה השכורה ועובר לגור ב-CAMPER VAN כדי לחסוך בהוצאות על שכירות, אחרי שנים בהן שלא דאג לרשת בטחון כלכלית. הוא כן נהנה מהחיים כל השנים האלה: עבד מעט יחסית, שתה יין איכותי, טייל בעולם וכו׳. המחיר של זה הוא שעכשיו אין לו מים זורמים.
- האנקדוטה על חבר שלקח הלוואה בשוק האפור (!), בריבית גבוהה ללא בטחונות, כדי לממן חופשה באירופה ולחיות ״עד הסוף״ בשנות ה-20 לחייו. הטיול כלל חוויות תרבותיות והיסטוריות, שהעשירו את חייו. החבר אינו מתחרט על זה עד היום. אבל חסר לי מידע בסיפור הזה, כמו למשל, כמה זמן לקח לו לשלם את ההלוואה הזאת, כמה כמה העסק הזה היה עולה אם היה משלם מחסכונותיו, וכמה הוא בסוף עלה כולל הריבית-שחיטה. שביעות הרצון הסובייקטיבי של החבר הזה אינה מספקת אותי, לא השתכנעתי שזו הייתה הבחירה הנכונה. פרקינס מציין שהחבר הזה בילה את הלילה עם בחורה שהכיר על החוף בטיול, אבל לא מספר לנו שהקשר המשיך מעבר לסטוץ החד-פעמי הזה והשפיע על המשך חייו, מעבר לזכרון. ללמוד על תרבויות אחרות והיסטוריה אפשר גם בספרייה, או בקורסים ללימוד שפה במרכז הקהילתי המקומי - אלו גם מקומות שבהם ניתן ליצור קשרים חברתיים יותר משמעותיים ולא חד-פעמיים, אלו אנשים בעיר שלך שאתה יכול לקפוץ איתם לסרט או להופעה מדי פעם. הם יכולים להיות יותר משמעותיים מזכרונות עבר.
פרקינס גם טוען שהוא עצמו התחרט שלא נסע עם החבר, ודחה את הטיול הזה עד גיל 30+ - אבל כשכבר היה שם, הרגיש שהוא מבוגר מדי לתרמילאות באירופה. הוא כביכול החמיץ את החווייה שהחבר שלו צבר. ובכן, אני עשיתי את הטיול הזה בגילאים 31 ו-39 והיה סבבה. ישנתי בהוסטלים באמריקה, חוף לחוף. הכרתי אנשים מעניינים, ראיתי דברים וצברתי חוויות, אבל עם כסף שצברתי לפני זה.
בכללי, טיולים בחו״ל נחשבים לסמל החוויות וההדוניזם בספר, אבל אני מאמינה שאפשר לטוס קצת פחות ולנסות לחיות חיים מספקים יותר בעיר מגורייך, עם חברים, משפחה, תחביבים, פרוייקטים אישיים וכו׳. לא צריך לסכן את העתיד הכלכלי שלך כדי להנות מהחיים.
- פרקינס גם מעלה את האפשרות של ביטוחים למיניהם כאלטרנטיבה לחסכונות, כדי להתמודד עם חוסר הוודאות של מצבך הרפואי העתידי. ביטוח זו דרך טובה לאיגום סיכונים, הוא טוען, וזה נכון על פניו - אבל הדבר האחרון שאני רוצה לעשות בגיל 75 זה להגיש תביעות לחברות ביטוח. אני לא יודעת כמה נסיון יש לכם בהתמודדות עם חברות ביטוח, זה לא תמיד קל להוציא מהם כסף כשצריך, בלשון המעטה.
- הטיעון לגבי קשישים שכבר לא ממש יוצאים מהבית, כמו סבתא של פרקינס, ולא יכולים לנצל את הכסף שחסכו - נכון. אבל אפשר היה לקחת את זה למקום אחר, של ״תחסכו כדי שתפרשו בגיל 50 ותספיקו לבלות כשעוד אפשר״. בגיל 50 עדיין אפשר לעשות כמעט כל מה שאפשר לעשות בגיל 25, בהינתן בריאות טובה.
בכללי, הספר מעלה אנקדוטות אבל חסר דאטה מחקרי וסטטיסטי של ממש בינתיים. הכותב הייטקיסט ולא חוקר בתחום. אין ראיונות עם חוקרים רלוונטיים וכו׳. לכותב יש לא מעט בטחון לדבר על נושא שאין לו יכולת מקצועית מוכחת בו. יותר ספר עזרה עצמית מאשר פיננסי.
