מה אומרים על הגישה של die with zero?

[bananabom]

הוא טוען שרובנו חוסכים יותר מדי ובסוף מתים עם הרבה כסף וחבל על כל הזמן שהשקענו בעבודה לשווא במקום לעשות מה שאנחנו באמת רוצים לעשות

 

[yanosh34]

קצת מאתגר לאור העובדה שאין אדם יודע את יום פקודתו.

 

[Homer]

הוא צודק.
אבל רוב האנשים מפחדים שייגמר להם הכסף כשהם בחיים, או רוצים להשאיר משהו אחריהם לילדים, אז זה לא כזה רלבנטי...

 

[nolim]

אני בגישת תמצא מה שאתה אוהב לעשות ואז תרוויח מ2 העולמות. אני לא בגישת 4 שעות עבודה בשבוע שעבודה היא סבל ויש למזער אותה.

לא בכל מקצוע וזה גם לא תמיד מתאים לכל אחד, אבל אני אוהב לעבוד. אני מרגיש שאני תורם, טוב מאד במה שאני עושה ועובד בתחום מעניין שתורם לאנושות ולמזלי משלמים עליו יפה. אני בהייטק. בחלק מהזמן הייתי גם מתנדב שעה-שעתיים בשבוע.
חופשות ארוכות מידי של בטן-גב פחות השאיפה שלי ומתחיל לגרד לי לעשות דברים אחרים מנסיון.

 

[YPV]

קראתי את הספר ובעיני הכותב (פרקינס) מעלה מספר תובנות חשובות.

קודם כל הוא לא מעודד פזרנות או בזבוז חסר אבחנה של ההון האישי.

לגבי הילדים, פרקינס טוען שכדאי לתת לילדים חלק מהירושה כבר בחיים, כשהם בני 26-35 לערך, ולא לחכות עד המוות. בגיל הזה הם יכולים להשתמש בכסף בצורה המשמעותית ביותר - לקנות בית ראשון, להתחיל עסק, לטייל, או לעשות בחירות קריירה מבוססות תשוקה ולא רק צורך או מתוך אילוץ כלכלי.

ההגיון מאחורי זה הוא שבני 30 יכולים להשתמש בכסף כדי לשנות מסלול חיים או לקחת סיכונים חיוביים. דבר שהוא פחות רלוונטי לאחר מות המוריש, כשמעשית ה"הילדים" יהיו כבר בגילאי 60+. בנוסף, בעיני פרקינס נתינת מתנות בחיים מאפשרת לראות איך הילדים נהנים מהמתנה ולהשתתף בשמחה שלהם.

בנוסף, פרקינס גם מדגיש שכדאי להשקיע בחוויות עם הילדים כשהם עדיין צעירים - נסיעות משפחתיות, פעילויות משותפות, זיכרונות שייצרו ערך לכל החיים ויעצבו את האישיות של הילדים. הזמן הזה לא יחזור, ובמקום לחסוך הכל "ליום גשום", כדאי ליצור את הזיכרונות האלה עכשיו.

 

[pizzaman]

הוא צודק.
אבל רוב האנשים מפחדים שייגמר להם הכסף כשהם בחיים, או רוצים להשאיר משהו אחריהם לילדים, אז זה לא כזה רלבנטי...

נגעת בנקודה חשובה שהרבה לא מודעים לה, כל מי שטוען שניתן להחליף פנסיה תקציבית בתיק השקעות לא מבין כי בגלל הפחד שהכסף יגמר אנשים מתים עם תיקי השקעות משמעותיים שאחרי מותם הולך למדינה בצורת מיסים המממנים את זוכי הפנסיות התקציביות. לעומת זאת זוכי הפנסיות התקציביות לא צריכים לדאוג שהכסף יגמר כי גם הפנסיה צמודה למדד וגם יכולים להוציא יותר.

 

[האזרח הקטן]

בגלל הפחד שהכסף יגמר אנשים מתים עם תיקי השקעות משמעותיים שאחרי מותם הולך למדינה בצורת מיסים

רק אם אין להם צוואה וגם אין להם יורשים לפי חוק הירושה.

 

[pizzaman]

רק אם אין להם צוואה וגם אין להם יורשים לפי חוק הירושה.

גם נכון אבל הכוונה לכולם יוטל מס רווחי הון על כל התיק בבת אחת כתוצאה ממכירה כפויה על הנייר בתאריך הפטירה

 

[האזרח הקטן]

גם נכון אבל הכוונה לכולם יוטל מס רווחי הון על כל התיק בבת אחת כתוצאה ממכירה כפויה על הנייר בתאריך הפטירה

למה שתהיה מכירה כפויה? היורשים יכולים למכור מתי שיבחרו.

 

[שלומו]

לגבי הילדים, פרקינס טוען שכדאי לתת לילדים חלק מהירושה כבר בחיים, כשהם בני 26-35 לערך, ולא לחכות עד המוות.

אפשר גם לעזור לנכדים. בצורת מגורים בבית של הסבים ועזרה בשכר לימוד למשל.

אני חושב שכדאי לעודד את הצעירים לרכוש מהר מקצוע טוב עבורם, ולהקים משפחה. תמיכה מהמשפחה יכולה לסייע בכך.

 

[pizzaman]

למה שתהיה מכירה כפויה? היורשים יכולים למכור מתי שיבחרו.

המכירה היא בכאילו בגלל רשויות המס לצורך חישוב מס רווחי הון לתשלום מהיורשים. המס יכול לצאת אחוז גדול מהתיק. אם היורשים יכולים לשלם את המס מכיסם אז התיק יועבר בשלמותו.

 

[יעקב 1]

המכירה היא בכאילו בגלל רשויות המס לצורך חישוב מס רווחי הון לתשלום מהיורשים. המס יכול לצאת אחוז גדול מהתיק. אם היורשים יכולים לשלם את המס מכיסם אז התיק יועבר בשלמותו.

@האזרח הקטן נוהג לדבר בענווה כביכול הוא קטן, אבל הוא מתכוון לומר שמה שכתבת לא נכון. אפשר להעביר את התיק ולא לשלם אגורת מס כל עוד היורש לא מכר.

 

[האזרח הקטן]

המכירה היא בכאילו בגלל רשויות המס לצורך חישוב מס רווחי הון לתשלום מהיורשים. המס יכול לצאת אחוז גדול מהתיק. אם היורשים יכולים לשלם את המס מכיסם אז התיק יועבר בשלמותו.

מוות אינו אירוע מס, הוא בסך הכל מעביר את התיק ליורשים. מפה זה החלטה שלהם מתי למכור - ורק אז יחול אירוע המס, כאשר מחיר הקניה הוא המחיר ביום הקניה המקורי ע"י הנפטר.

 

[c881]

לגבי הילדים, פרקינס טוען שכדאי לתת לילדים חלק מהירושה כבר בחיים, כשהם בני 26-35 לערך, ולא לחכות עד המוות. בגיל הזה הם יכולים להשתמש בכסף בצורה המשמעותית ביותר - לקנות בית ראשון, להתחיל עסק, לטייל, או לעשות בחירות קריירה מבוססות תשוקה ולא רק צורך או מתוך אילוץ כלכלי.

ובגלל שפעם אכן אנשים קיבלו את כל הפנסיה שלהם ביום פרישה, הרגישו "עושר מדומה" ונתנו לילדים מתוך תקווה שהילדים יעזרו להם בבוא היום (מה שלא קרה),
הגענו לתיקון של "פנסיה מינימלית" ואי אפשרות למשוך קופת גמל אחרי 15 שנה (כמו פעם)

בנוסף, פרקינס גם מדגיש שכדאי להשקיע בחוויות עם הילדים כשהם עדיין צעירים - נסיעות משפחתיות, פעילויות משותפות, זיכרונות שייצרו ערך לכל החיים ויעצבו את האישיות של הילדים. הזמן הזה לא יחזור, ובמקום לחסוך הכל "ליום גשום", כדאי ליצור את הזיכרונות האלה עכשיו.

נסיעות משפחתיות וכו' לא חייבות לעלות הרבה.
גם נסיעה משותפת לקמפינג, ברכבת, וכו יכולות למלא את החוויות.
גם נסיעה בשני רכבים (הפרדת הילדים לרמה נסבלת של ווליום ואי צפיפות מיותרת ברכב) יכולה לעזור.

נ.ב.
מה האחריות של הכותב כלפי מי שימלא את המלצותיו?

נ.נ.ב.
יש מספיק אנשים חברי עמותת "פ.י.ל" - פחות ירושה לילדים שמטיילים ונהנים "על הירושה של הילדים".
איכשהו חלק שפגשתי אכן מחזיקים תיק השקעות מנופח וזו בדיחה שלהם מול הילדים.

 

[קפיצת הדרך]

קודם כל הוא לא מעודד פזרנות או בזבוז חסר אבחנה של ההון האישי.

לגבי הילדים, פרקינס טוען שכדאי לתת לילדים חלק מהירושה כבר בחיים, כשהם בני 26-35 לערך, ולא לחכות עד המוות. בגיל הזה הם יכולים להשתמש בכסף בצורה המשמעותית ביותר - לקנות בית ראשון, להתחיל עסק, לטייל, או לעשות בחירות קריירה מבוססות תשוקה ולא רק צורך או מתוך אילוץ כלכלי.

ההגיון מאחורי זה הוא שבני 30 יכולים להשתמש בכסף כדי לשנות מסלול חיים או לקחת סיכונים חיוביים. דבר שהוא פחות רלוונטי לאחר מות המוריש, כשמעשית ה"הילדים" יהיו כבר בגילאי 60+. בנוסף, בעיני פרקינס נתינת מתנות בחיים מאפשרת לראות איך הילדים נהנים מהמתנה ולהשתתף בשמחה שלהם.

בנוסף, פרקינס גם מדגיש שכדאי להשקיע בחוויות עם הילדים כשהם עדיין צעירים - נסיעות משפחתיות, פעילויות משותפות, זיכרונות שייצרו ערך לכל החיים ויעצבו את האישיות של הילדים. הזמן הזה לא יחזור, ובמקום לחסוך הכל "ליום גשום", כדאי ליצור את הזיכרונות האלה עכשיו.

עם התובנות הללו אני מסכימה לגמרי, וכך אנחנו גם פועלים (ומתכננים).
אבל גם פה יש גבולות, וחשוב לשים לב שלא הולכים רחוק מדי לרמה שבסופו של דבר תפגע בילד (בהתקדמות האישית שלו, בהסתמכות על עצמו ולא על הכסף של אבא/אמא וכו׳).

בכל מקרה, בשביל לתת סכומים משמעותיים (נניח עזרה בהון לדירה) צריכים לצבור סכומים משמעותיים, במיוחד אם התכנון הוא לתת את זה בגיל שבו הילדים עדיין צעירים (סביב 30) אז ההורים דווקא צריכים לחסוך יותר, לא פחות…


באופן כללי, אני ממש ממש לא בגישת die with zero.

הפילוסופיה של ההתנהלות שלנו - מצד אחד רצון לחסוך מספיק כסף לפרישה והתנהלות זהירה לגבי בזבוז הכספים הפנסיונים והמשיכה בפרישה (נניח תכנון לפי משיכה של מקדם 400 ולא 300), ומצד שני, כן לעזור לילדים בגיל צעיר, לעבור חוויות משפחתיות ולהוציא על הכאן ועכשיו.
בראיה שלנו התנהלות כזו משרתת מספר היבטים פסיכולוגיים והתנהגותיים שחשובים לנו:
1. ביטחון מלא ושלם שהכסף שלנו יספיק עד סוף ימי חיינו ולא ניפול למעמסה על ילדינו לעת זקנה - היבט פסיכולוגי שחשוב לנו מאוד.
2. במקרה ״הגרוע״ (לכאורה) שבו יישאר הרבה כסף - תהיה ירושה גדולה יותר לילדים. בשלב הזה אני מאמינה שכבר יהיו נכדים שאפשר יהיה לעזור להם, ולכן אני בטוחה שיהיה הרבה טוב שאפשר יהיה לעשות עם הכסף (במיוחד אם הילדים גדלו להיות בוגרים אחראיים). מה גם שאם קודם אותו סכום התפצל ל- 2-4 ילדים. עכשיו כנראה יהיו הרבה יותר אנשים שיוכלו להנות ממנו (נניח 2-4 נכדים לכל ילד). ולכן גם סכום מאוד גדול לא יהיה ״מוגזם״ ברמה כזו שאם הייתי רואה את זה הייתי אומרת לעצמי שהייתי צריכה ״להתאמץ״ לבזבז יותר.
3. לזכור שגם אנחנו קיימים ולחיות את החיים של הכאן ועכשיו ברמה שעושה לנו טוב.

בקיצור אני מאמינה בגישת האמצע (עם מקדמי ביטחון - פסיכולוגיים).

 

[pizzaman]

מחיר הקניה הוא המחיר ביום הקניה המקורי ע"י הנפטר.

אפשר להעביר את התיק ולא לשלם אגורת מס כל עוד היורש לא מכר.

שניכם לא טועים. הנקודה שאני מנסה להעביר היא שחסרי פנסיה תקציבית חייבים להחזיק תיק השקעות משמעותי מאוד ולא יוכלו להנות מכולו בחייהם. יורשיהם כאשר ימכרו ישלמו מס על רווחי ההון גם שלהם וגם של הנפטר, מס אשר ישמש לממן את בעלי הפנסיות התקציביות אשר יכולים לבזבז ללא דאגות שהכספים יגמרו לפני מותם.

 

[האזרח הקטן]

שניכם לא טועים. הנקודה שאני מנסה להעביר היא שחסרי פנסיה תקציבית חייבים להחזיק תיק השקעות משמעותי מאוד ולא יוכלו להנות מכולו בחייהם. יורשיהם כאשר ימכרו ישלמו מס על רווחי ההון גם שלהם וגם של הנפטר, מס אשר ישמש לממן את בעלי הפנסיות התקציביות אשר יכולים לבזבז ללא דאגות שהכספים יגמרו לפני מותם.

גם קצבה מפנסיה צוברת לא תסתיים כל עוד הפנסיונר חי.
ומה הקשר בין המס לפנסיה התקציבית? המס משלם את כל הוצאות התקציב, כולל חינוך, תשתיות, בטחון, משטרה ועוד אלף ואחד דברים, ביניהם גם פנסיה תקציבית.

 

[היום מתה אמא]

לגבי הילדים, פרקינס טוען שכדאי לתת לילדים חלק מהירושה כבר בחיים, כשהם בני 26-35 לערך, ולא לחכות עד המוות. בגיל הזה הם יכולים להשתמש בכסף בצורה המשמעותית ביותר - לקנות בית ראשון, להתחיל עסק, לטייל, או לעשות בחירות קריירה מבוססות תשוקה ולא רק צורך או מתוך אילוץ כלכלי.

אז אני מבין שאת המחזה המלך ליר הוא לא ראה(או קרא).

 

[YPV]

נסיעות משפחתיות וכו' לא חייבות לעלות הרבה.
גם נסיעה משותפת לקמפינג, ברכבת, וכו יכולות למלא את החוויות.
גם נסיעה בשני רכבים (הפרדת הילדים לרמה נסבלת של ווליום ואי צפיפות מיותרת ברכב) יכולה לעזור.

לא כתבתי שחוויות משותפות חייבות להיות יקרות. גם כותב הספר לא טוען זאת.

כל אחד יחליט לעצמו מה הוא יכול או לא יכול להרשות לעצמו, לטובת יצירת חוויה משותפת משמעותית. מי שרוצה שיסתפק בהליכה לגינה ציבורית ואכילה של סנדוויצ'ים מלחם אחיד פרוס ושוקולד השחר (סליחה, "ממרח השחר העולה", כי אין בו באמת שוקולד). הרי נסיעה ברכב עולה הרבה כסף, גם עצם החזקה של הרכב מלכתחילה עולה הרבה כסף. נסיעות בתחב"צ גם מהוות בזבוז של כסף. אחר כך לשלם עלות כניסה - בזבוז כסף. קמפינג מחייב קניית ציוד - בזבוז כסף. הילדים - לא עלינו - עוד ירצו שנקנה להם ארקטיקים...

עכשיו ברצינות, קמפינג בנחל דן זה אחלה, אבל קמפינג בצרפת או קמבודיה, יהווה חוויה משפחתית שונה לחלוטין. נסיעה משותפת ברכבת לירושלים זה אחלה, אבל נסיעה ברכבת מטוקיו לאוסקה, לא תהיה בכלל ברת השוואה, עבור הילדים ועבור המשפחה. חשיפה לתרבויות אחרות, שפות, אוכל, פיתוח כישורי הסתגלות בחו"ל ובניית ביטחון עצמי, פרספקטיבה על העולם הרחב. אי אפשר לקבל את כל אלה בנסיעה לפארק הירקון וגם לא למכתש רמון.

נ.ב.
מה האחריות של הכותב כלפי מי שימלא את המלצותיו?

הכותב מדגיש לכל אורך הספר שהוא לא פונה לאנשים שנמצאים בחובות או כאלה שבקושי סוגרים את החודש (אנשים כאלה ממילא לא יקראו את הספר). הוא עצמו מולטי מיליונר שמנהל קרנות גידור. גם את זה הוא אומר. הוא כן מבקש לתת מסגרת מחשבתית חלופית לאנשים שצברו או עתידים לצבור הון מספיק גדול, שיכסה את כל צרכיהם, אבל ממשיכים "על אוטומט" לעשות עוד ועוד כסף. הכותב יוצא נגד האינרציה של לוותר על טיול ארוך עם הילדים או היעדרות של 200 שעות בחודש בעבודה או בעסק, רק כדי להגדיל את הירושה לילדים, כשהם יהיו כבר בני 60+.

 

[YPV]

באופן כללי, אני ממש ממש לא בגישת die with zero.

קראת את הספר?

עם התובנות הללו אני מסכימה לגמרי, וכך אנחנו גם פועלים (ומתכננים).

לכן הייתי ממליץ לך לקרוא את הספר, ולא להיצמד מביקורות של אנשים שלא קראו ולא מבינים מה הם מבקרים ולמה בדיוק הם מתנגדים.