אז תשאל את עצמך מה יקרה לבחור או בחורה "בטלנים" אחרים שהם בני 30 כיום, שההורים רק מעירים להם בכל פעם שהם מושיטים יד לעזרה, ביום שאחד ההורים ילך לעולמו. יתכן שיפתח איזשהו וואקום שהילד אולי יצליח למלא כשהצורך עולה על הביקורתיות ותפיסת המציאות ההזויה של כמה הורים מדור ה-X.
או במילים אחרות, הכל דטרמיניסטי ולא באמת תלוי בנו ברוב המקרים.
לא, זה לא באמת עניין של רצון.
לפני שעזבתי ועברתי מבית הוריי 99% מהדברים הם עשו בשבילי (בעיקר אמא שלי) מבחינת מטלות הבית.
(בישול כביסה וכד').
כשעזבתי ועברתי לגור לבד למדתי לעשות לבד את המטלות (לא הייתה לי כל כך ברירה).
כעת אני מסתדר ועושה 100% ממטלות הבית בעצמי.
ואנקדוטה קטנה מאז ומתמיד הייתי מסתבך עם הפוך, ולא הייתי מצליח להכניס אותו לציפה כמו שצריך ואמא שלי הייתה עושה את זה עבורי.
כך גם השבוע תכננתי לקחת את השמיכה והציפה לבית הוריי. כשספרתי זאת לחבריי הם גיכחו ואמרו לי תגיד, אתה לא חושב שזה קיצוץ כנפיים? מה הבעיה לפתוח יוטיוב או לנסות לבד?
לא העליתי בדעתי לנסות לבד, וכאשר הם העירו לי ניסיתי והצלחתי במשימה.
דטרמיניסטי או לא במקרה הזה זה היה עניין של החלטה.
בבית ההורים, אבא שלי הוא ההנדימן ובסה"כ יש לו ידיים טובות.
הוא לא ישב ולימד אותי אע"פ שהוא היה עושה זאת בשמחה. כשעברתי פשוט פתחתי יוטיוב/קבוצות בפייסבוק וקראתי חומר או את ההוראות על השקית לגבי סתימת חורים בכיור, צביעת דלתות החלפת ברזים בבית וכד'. (מה שאני יכול לעשות לבד אני עושה לבד ומה שלא אני נעזר באבי או באנשי מקצוע).
אני חושב שלהגיד על כל דבר דטרמיניסטי זו מעין זריקת והסרת אחריות.
האם אני יכול לעשות הכל? כנראה שלא.
האם אחרים יכולים בהכרח לעשות הכל? בכלל לא בטוח, אבל אפשר לתת להם את ההזדמנות ואת הבחירה לנסות וללמוד לפני שקובעים באופן חד ונחרץ דטרמיניזם.