כמו שנאמר לפני, הסיבה היחידה שאני רואה תועלת בחוק, היא האלמנט ההצהרתי:
כחברה, אנו מודעים לכך שקיים טרור כלכלי
ואיננו רואים בהתנהלות זו התנהגות נאותה.
באופן אישי, אני נוטה לטעון שהמדיה יכלה להשקיע את המשאבים לטובת הסובלים מטרור כלכלי באופן הרבה יותר אפקטיבי.
בפועל, אף אישה לא ממשיכה לסבול מאלימות כלכלית בגלל שטרם חוקק החוק המוצע, ואף אישה גם לא תפסיק לסבול בזכותו, ככל הניראה.
הסיוע לאנשים הסובלים מאלימות כזו ניתן במרבית המקרים על ידי עמותות וארגונים שרואים בזאת מטרה מקודשת. מרבית הפעילות מתבססת על תרומות מהארץ או מחול, וחלקה מתמיכה ממשלתית. אנחנו נמצאים כעת בשלהי השנה השניה בה ארגוני החברה האזרחית מיובשים באפיק הממשלתי.
שנת 2019 וראשית 2020 היו סוערות ועמוסות בבחירות, ובעת כזו המשרדים פעלו ללא תקציב מאושר ובידיים קשורות לטובת קידום פעילות מלכ"רית. הקורונה פגשה את האירגונים בישראל מיובשים מאי פעם, ואפיק התמיכה שהוצע להם הוא מצומצם ביותר בהיקפו.
קשה לי להכיל את האירוניה, שבאותו הזמן בו המדינה על זרועותיה מיבשת ארגונים אשר תומכים בפועל מידי יום בנשים שסובלות מאלימות כלכלית ובכלל, מצירה את צעדיהם, מונעת מהם לבצע את פעילותם מכל הלב, בזרוע אחרת, הצהרתית באופיה, היא פועלת "לטובת" אותן הנשים.
למה "לטובת" במרכאות?
כי שוב, החוק הזה, בפני עצמו, לא ישחרר אף אישה מאלימות כלכלית. לארגונים המסעיים בתחום תהיה כעת יותר עבודה משפטית...
אבל, אני זוכרת שבאחד השירשורים העלה
@yossik את הרעיון ששינוי חברתי דווקא כן מתחיל בחקיקה. הוא הציג כדוגמא נורמות של עישון, אשר בעבר היו מעשנים אפילו במטוס... והיום על עישון בתחנת הרכבת אתה צפוי לקנס. דווקא השינוי החוקי גרר שינוי בהתנהגות החברתית המקובלת...
משכך, הצבעתי שאני בעד באופן חלקי.
כלומר, הייתי מעדיפה שיפעלו בדרכים ישירות יותר לטובת הנפגעות, אבל למה לקטר על כך שלפחות עושים איזשהו צעד למענן?!