שלום לחברי הפורום,
התלבטתי באיזה מהפורומים נכון לשאול וכאן הרגיש לי הכי מתאים. מתנצל מראש על האורך.
רקע:
לאתר הסולידית התגלגלתי עוד בימיו הראשונים אי אז כשהשתחררתי מהצבא. לשמחתי, קפצתי למים מהר וממרחק של למעלה מעשור הצלחתי יחסית לבסס את עצמי כלכלית ומבלי שיש לי גב מהבית. כיום אני עובד הייטק ברף הגבוה של יכולת ההשתכרות ומנהל בצורה סולידית וחסכנית את כספיי (תיק עצמאי+IRA)
המצב הנוכחי:
לפני שנתיים וחצי הכרתי את בת הזוג שלי ואנחנו לקראת הקמת משפחה. אנחנו מגיעים מרקעים כלכליים שונים: היא ממשפחה אמידה ועובדת מדינה עם ביטחון תעסוקתי ותנאים סוציאליים אך שכר נמוך. בחירת הקריירה שלה התקבלה בידיעה שיש לה את הגב הכלכלי מבית. היא חולמת על בית פרטי וידעה תמיד שההורים יוכלו להגשים לה את זה. מנגד, אני מעדיף להשקיע בבורסה כי זה מתאים לאופי שלי ולגישה ארוכת הטווח שלי. עבורי, כסף מייצג חופש וביטחון; אני מרגיש צורך לדעת שאני יכול לגשת אליו במהירות במקרה חירום גם אם זה פחות סביר. סוגיית הבית היא קו מחלוקת בינינו. מעולם לא הייתה לי שאיפה לבית משלי וקשה לי לחשוב שאשים את כספיי בלבנים. מובן שיש קושי, גם לה וגם לי, עם הרעיון שיהיה משהו שיבוא רק מצד אחד. בסוף אני והיא רואים בשיתופיות כלכלית (חשבון משותף והתנהלות כיחידה כלכלית אחת) מתכון לחיים זוגיים בריאים ושמבטיח שלא יהיו התחשבנויות קטנות. בסה"כ שנינו ברי מזל כל אחד בדרכו ורק צריכים למצוא את הנוסחה שתעבוד לנו בהקשר הזה.
הסכם ממון:
מתוך הוגנות, טוהר הכוונות, ובאופן אירוני גם מתוך עמדה מעט מתגוננת ביקשתי שנערוך הסכם ממון. הצעתי שמכיוון שהיא רוצה בית משלה וההורים שלה רוצים ומסוגלים לתת לה אותו ואני לא רוצה, אז שכמובן שזה יהיה רשום על שמה ויהיה שייך לה. מנגד, לי אין בסיס כלכלי מלבד זה שבניתי לעצמי ואני מרגיש צורך להבטיח שבמקרה ודברים ישתבשו תיק ההשקעות והפנסיה יישארו שלי ולא אצטרך לחלוק אותם בגלל פערי השכר בינינו. בפועל היא גם לא באמת צריכה אותי בהקשר הזה וגם לא עשתה איזשהם ויתורים מצידה בשביל הקריירה שלי שמצדיקים חלוקה כזאת. היא הבינה אותי והסכימה לכך.
התייעצות עם ההורים:
אני מאוד מעריך את ההורים שלה ואת ניסיון החיים שלהם והיה לי חשוב שנתייעץ גם איתם. הם הבינו אותי לגבי הפנסיה וקיבלו את זה אך מנגד גרמו לי לחשוב שזאת תהיה טעות לא להיכנס כשווה בין שווים בבית. שלדעתם זה קריטי לתחושת שותפות והחיים הזוגיים. שבית זה בסיס וביטחון ושקט למשפחה. שחשוב שנדע שזה של שנינו. בשורה התחתונה אמרו שלדעתם עליי לאזור אומץ ולקפוץ למים בעניין הבית ולהשקיט את הפחדים והצורך בשליטה. אמרו שהם יעזרו לנו לעלות על המסילה ובכל מקרה יש לנו אותם כגב, ולמחוק מהראש תסריטים שבמקרה חירום שיהיה צריך לשים כסף נתקע בלי. בנוסף אמרו שמניסיון החיים שלהם (שהוא בין היתר גם נדל"ני), כל שקל ששמו בנדל"ן הפך לשניים אז זה לא צריך כל כך להדאיג אותי.
סיכום מספרי ושאלה:
אני יכול להביא לשולחן כ2M~ של תיק ההשקעות והם הציעו שישימו מנגד באופן שווה סכום זהה לאיזה סכום שאוכל להביא בשביל שלא ארגיש ששמתי פחות. למרות שאני מבין שזה אולי הדבר הנכון לעשות, עדיין קשה לי בתחושת הבטן לשנות פאזה ואת מפת הדרכים הכלכלית שהייתה לי. אני מבין שאני בפאזה אחרת משהייתי לפני הזוגיות וההיגיון אומר שצריך גם להתאים את מפת הדרכים הכלכלית. האם תוכלו להשקיט את החששות שלי?
התלבטתי באיזה מהפורומים נכון לשאול וכאן הרגיש לי הכי מתאים. מתנצל מראש על האורך.
רקע:
לאתר הסולידית התגלגלתי עוד בימיו הראשונים אי אז כשהשתחררתי מהצבא. לשמחתי, קפצתי למים מהר וממרחק של למעלה מעשור הצלחתי יחסית לבסס את עצמי כלכלית ומבלי שיש לי גב מהבית. כיום אני עובד הייטק ברף הגבוה של יכולת ההשתכרות ומנהל בצורה סולידית וחסכנית את כספיי (תיק עצמאי+IRA)
המצב הנוכחי:
לפני שנתיים וחצי הכרתי את בת הזוג שלי ואנחנו לקראת הקמת משפחה. אנחנו מגיעים מרקעים כלכליים שונים: היא ממשפחה אמידה ועובדת מדינה עם ביטחון תעסוקתי ותנאים סוציאליים אך שכר נמוך. בחירת הקריירה שלה התקבלה בידיעה שיש לה את הגב הכלכלי מבית. היא חולמת על בית פרטי וידעה תמיד שההורים יוכלו להגשים לה את זה. מנגד, אני מעדיף להשקיע בבורסה כי זה מתאים לאופי שלי ולגישה ארוכת הטווח שלי. עבורי, כסף מייצג חופש וביטחון; אני מרגיש צורך לדעת שאני יכול לגשת אליו במהירות במקרה חירום גם אם זה פחות סביר. סוגיית הבית היא קו מחלוקת בינינו. מעולם לא הייתה לי שאיפה לבית משלי וקשה לי לחשוב שאשים את כספיי בלבנים. מובן שיש קושי, גם לה וגם לי, עם הרעיון שיהיה משהו שיבוא רק מצד אחד. בסוף אני והיא רואים בשיתופיות כלכלית (חשבון משותף והתנהלות כיחידה כלכלית אחת) מתכון לחיים זוגיים בריאים ושמבטיח שלא יהיו התחשבנויות קטנות. בסה"כ שנינו ברי מזל כל אחד בדרכו ורק צריכים למצוא את הנוסחה שתעבוד לנו בהקשר הזה.
הסכם ממון:
מתוך הוגנות, טוהר הכוונות, ובאופן אירוני גם מתוך עמדה מעט מתגוננת ביקשתי שנערוך הסכם ממון. הצעתי שמכיוון שהיא רוצה בית משלה וההורים שלה רוצים ומסוגלים לתת לה אותו ואני לא רוצה, אז שכמובן שזה יהיה רשום על שמה ויהיה שייך לה. מנגד, לי אין בסיס כלכלי מלבד זה שבניתי לעצמי ואני מרגיש צורך להבטיח שבמקרה ודברים ישתבשו תיק ההשקעות והפנסיה יישארו שלי ולא אצטרך לחלוק אותם בגלל פערי השכר בינינו. בפועל היא גם לא באמת צריכה אותי בהקשר הזה וגם לא עשתה איזשהם ויתורים מצידה בשביל הקריירה שלי שמצדיקים חלוקה כזאת. היא הבינה אותי והסכימה לכך.
התייעצות עם ההורים:
אני מאוד מעריך את ההורים שלה ואת ניסיון החיים שלהם והיה לי חשוב שנתייעץ גם איתם. הם הבינו אותי לגבי הפנסיה וקיבלו את זה אך מנגד גרמו לי לחשוב שזאת תהיה טעות לא להיכנס כשווה בין שווים בבית. שלדעתם זה קריטי לתחושת שותפות והחיים הזוגיים. שבית זה בסיס וביטחון ושקט למשפחה. שחשוב שנדע שזה של שנינו. בשורה התחתונה אמרו שלדעתם עליי לאזור אומץ ולקפוץ למים בעניין הבית ולהשקיט את הפחדים והצורך בשליטה. אמרו שהם יעזרו לנו לעלות על המסילה ובכל מקרה יש לנו אותם כגב, ולמחוק מהראש תסריטים שבמקרה חירום שיהיה צריך לשים כסף נתקע בלי. בנוסף אמרו שמניסיון החיים שלהם (שהוא בין היתר גם נדל"ני), כל שקל ששמו בנדל"ן הפך לשניים אז זה לא צריך כל כך להדאיג אותי.
סיכום מספרי ושאלה:
אני יכול להביא לשולחן כ2M~ של תיק ההשקעות והם הציעו שישימו מנגד באופן שווה סכום זהה לאיזה סכום שאוכל להביא בשביל שלא ארגיש ששמתי פחות. למרות שאני מבין שזה אולי הדבר הנכון לעשות, עדיין קשה לי בתחושת הבטן לשנות פאזה ואת מפת הדרכים הכלכלית שהייתה לי. אני מבין שאני בפאזה אחרת משהייתי לפני הזוגיות וההיגיון אומר שצריך גם להתאים את מפת הדרכים הכלכלית. האם תוכלו להשקיט את החששות שלי?