אהה, ממש פריסטייל. מבין שאלה סתם דברים שלא דורשים הכשרה ולא קשורים למקצוע שעבדת בו פעם.
מסכימה מאוד. היו לי חברויות בעבר הקרוב והרחוק שלא היו טובות לי, למשל חברויות חד-צדדיות בהן רק אני התעניינתי והקשבתי לצד השני בעוד שהצד השני לא הביע בי עניין אמיתי או שהתנהג באופן הפכפך.
דברים שאני עושה בכיף ומאפשרים לי צימוד הרגלים מהנה- לדוגמא אימון כושר מיד אחרי השגחה על מבחן (כי זה ממש סמוך פיזית).
איך זה עובד? אתה יכול להגביל את העבודה למוסד ספציפי שבו אתה מסכים להשגיח?
היציאה לחופש כלכלי היא מתנה, אבל היא גם יוצרת נפרדות מהסביבה.
כל מילה.
בהחלט זה יכול להיות - אני מעלה הרבה תמונות ברשתות החברתיות מחו"ל, הצגות, מסעדות - בד"כ כשאני לבד, כמי שאומר "תראו אותי, תתייחסו אליי!" ומתבאס כשבקושי מפרגנים בלייק או לא שואלים לדוגמא על המקום בו מצולמת התמונה או מתחילים איתי שיחה כפי שהייתי רוצה. בעוד אם אני רואה פרסום של מישהו שאני חפץ בקשר עימו במקום מסויים מיד אגיב, או אחמיא או אשאל. יתכן שבאמת אני מצטייר כווירדו.
גם פה קלעת. הייתי בטיפול פסיכולוגי שנתיים בנושא וכנראה אני לוחץ יותר מדי לצד השני, ולא מוותר כשהוא מתחיל להתרחק כי אומר לעצמי "הנה עוד אחד עומד להתרחק ממני" וזה אירוע שמזין את עצמו. מחד אני מחזיק מעצמי מאוד בהשגת רוב היעדים שהצבתי לעצמי, יכולות, טיפול ויחס עם אבא המבוגר, צבירת הון. מאידך הדימוי העצמי הוא נמוך בהיבט יחסים חברתיים ובאיך אני נתפס בעיני הזולת.
ולפעמים מתוך אי הסכמה שזו הדרך הנכונה.
שם בטח לא תמצא את הרשת החברתית שלך, זה הכל פיקציה.
מסכימה. הצנעת לכת, בכל מה שקשור בדעות אקסצנטריות זה סופר חשוב
בנושא דימוי עצמי החשוד המיידי בכלליות וגם מתוך הדברים שהעלת, זהו הבן זוג. שלא יובן לא נכון, זה לא הוא שאחראי על הדימוי העצמי הנמוך אלא עצם הסיבות ללמה בחרת בו, במידה ואין שם הערכה ומקום למי שאתה. האחריות היא תמיד שלנו ודרוש אומץ לב לתקן טעויות. בתחושה שלי אתה תלוי בזוגיות הזו בגלל הבדידות, מצד שני יכול להיות שהזוגיות הזו ואני זהירה פה לא ממש מעצימה אותך.
כפורש מוקדם מזה חצי שנה שלפני כחודשיים התחיל לעבוד כעצמאי פחות או יותר בתחום שבו עסקתי גם כשכיר אבל בעצימות מאוד מאוד נמוכה אני מרגיש שהשבוע ממש טס לי .
בדיוק ככה . אנשים עדיין פוגשים אותי ולא מבינים איך צעיר כמוני ( 47 ) עשה צעד כזה ועזב את הארגון בו עבדתי . כולם מצפים שתמשוך עד הסוף . הפנסיה תהיה יותר גדולה אבל לא בטוח שיהיה חשק וכוח לעשות עם זה משהו .
יש מקומות עבודה שלעזוב אותם ואת התקשורת הרעילה שהייתה בהם שידרג פלאים את הרווחה הנפשית שלי.
לא דובר על הנאה, אלא על צורך.
מצד שני זה אכן מודל שניתן לשאוף אליו.
לא יודעת איך זה אצלך, אבל אני כל עשור אחרי גיל 30 הורדתי עוד כמה ממצבת הקשרים החברתיים שלי (בגילאי ה-20 זה היה טירוף) עד שהגעתי למספר חברים שמאפשר לי לשמר קשרים בצורה הגיונית. בגיל מבוגר, הרבה אנשים כבר לא זקוקים להרבה חברים לאורך השבוע. אני מסתפקת בשיחות טלפון פעם בשבוע-שבועיים, מפגשים קטנים פעם בחודש-חודשיים ומפגש גדול (כל החבורה) פעמיים בשנה. מעבר לכך, אני צריכה לנהל קשרי משפחה עם ילדים שעזבו מזמן את הבית וגם עם קרובי משפחה אחרים שברצוני לשמר קשר כלשהו איתם. והכי חשוב - בעלי ואני הפכנו להיות החברים הכי טובים אחד של השני מאז שניהול הזמן בידינו, וזה בהחלט בא על חשבון הזמן שרוצים להיות עם חברים אחרים (כל אחד וחבריו וגם החברים המשותפים).
⌄
⌄
⌄
להפך, זו בדיוק הדוגמה.
