הסכמתי עם הכל עד הקטע הזה...לא מבין איך זה קשור ולמה מוטב שלא להיות עשיר או עצמאי כלכלית?
עבורי, באופן אישי וסובייקטיבי לגמרי:
- שינויים בחיים או התבגרות גורמים לשינויים אלו ואחרים, ברמות משתנות, בתפיסה הסובייקטיבית של דברים, של פעלויות ושל מטרות ויעדים.
לדוגמה: שירים שכעת מתנגנים פשוט נחווים אצלי באוזניים כרעש לבן ולא הבנתי מדוע בעבר נהניתי מהם בכלל (לעתים יוצא לי לחוות את אותה הנאה מחדש, אבל בתדירות נמוכה ביותר). תחום שנחשפתי אליו בגיל 16 לראשונה והתרגשתי ממנו מאוד, נחווה בעיני עכשיו כתחום שעבר זילות רבה ואני אף לעתים תוהה מה אני בעצמי חיפשתי בו. הפורום הזה כמובן, היום הוא נחווה בעיני כליברלי כלפי הדיוטות אבל מנגד לא באותה רמת איכות של שנת 2015.
נראה לי שמדובר בתופעה נפוצה.
- ככל שחשבון הבנק שלי או תיק ההשקעות תופחים, אני מעריך אחרת דברים שאני רוכש או את המטרות הכלכליות שלי, את כושר הקנייה והחיסכון שלי. זאת לא צורה בעיני.
אני דיי בטוח שאם אעז לצאת לעצמאות כלכלית, פחות אעריך הזדמנויות לשהות בטבע או להנות מאורבניות נפלאה, שיהיו בוודאי תדירות יותר (הטבע הקרוב ולא הרחוק עבורו עלי לשלם). וכמו כן, ההזדמנות והצורך בהוצאות יגדלו גם הן. ברגע שכושר הקנייה שלי יגדל משמעותית, נראה לי שהדופמין במוח יעריך דברים בעיקר ע"י שאלה מספרית - כמה הוא עלה או שווה? ומהי מידת יכולתי להשיג אותו? (או כמה מאמץ הוא דורש ממני?). זה לא נראה לי כמנגנון בריא במיוחד.
כאשר אני כותב "פחות אעריך הזדמנויות", כנראה שלא מדובר במשהו התלוי ברצון החופשי או במחשבות המודעות שלי.
* מוטב גם להזכיר כהמשך לכל זה את הרעיון של חשיפה ממושכת שעלולה להעלות או להוריד את השפתעם של דברים עלינו.
לכן, לדעתי מוטב להתייחס לכל הקונספט הזה של פרישה מוקדמת בחוכמה ובזהירות. לא שאני שולל זאת על הסף, אבל לדעתי מוטב להיות צנועים בהקשרים הללו.
באופן כוללני יותר, התקדמות לעבר האושר ברוח מערבית-מודרנית-טכנוקרטית, אף פעם לא נצצה לי יותר מידי.