@עץ ירוק מפלסטיק ,
@איליה ,
@Lucy
@sogi תודה רבה, כיף לי לדעת שאתם נהנים.
טוב עוד יום חמישי ובינתיים אני מצליחה להתמיד.חשבתי לתאר קצת את השבוע האחרון כדוגמא לשימוש בתוכניות ברזולציה שונה של זמן. אבל גם כדי לעזור לעצמי בבחירה שלקחתי ואני מתקשה איתה. התמודדות עם לחץ. מאז התואר הראשון, דרך תואר שני, דוקטורט, פוסט, תעשיה, אקדמיה. כל שלב היה מלחיץ מקודמו. יכולת ההתמודדות שלי עם לחץ מאוד השתפרה, אבל לקרת הסוף זה הגיע לרמה שפגע ממש בבריאות שלי. לחלום האקדמי יש גם צדדים מאוד קשים להתמודדות, חלק גדול מהעניין זה לחיות במנטליות של הכל זמני המאסטר נגמר אחרי פחות משנה, דוקטורט החזיק שלוש שנים בערך, פוסטדוק חוזה לשנה, משרה בתעשייה חוזה לשנתיים, חידוש חוזה - תהליך עם חוסר ודאות. בזמן שהם התמהמהו טסתי מסביב לעולם לקליפורניה לראין עבודה בחברה אחרת וכבר התראיינתי בהמון מקומות. עכשיו לעשות את כל זה עם דאגות לכלכלת המשפחה על הכתפיים כשאני מגיעה למצב שלא ברור לי מה עושים עוד חודשיים שלושה. כל זה אחרי שגררתי את המשפחה בכל הארץ (באמת גרנו בהמון יישובים שונים) כל פעם במרחק אופניים מהעבודה שהתחלפה - זה כבר יותר מידי.
אז לכאורה עכשיו באקדמיה אפשר להירגע, אבל זה לא רק החוסר יציבות. כל הצלחה אקדמית מגדילה את הציפיה שלי מעצמי, כל הצלחה בתעשייה מגדילה את האפשרויות שלי עוד קצת. לעבור ממצב בו הדאגה היחידה שלי היא קידום אישי למצב בו אני ממנת צוות גדול של חוקרים ואני המבוגר האחראי בחדר, ותוך כדי יש עומס הולך וגובר של מטלות הוראה, ולוגיסטיקה זה באמת סיטואציה מלחיצה. אז נכון כלכלת המשפחה כבר לא מטרידה אותי במיוחד ואם לא נעשה החלטות גרועות כנראה נהיה מאוד מבוססים בגיל השלישי. זו דאגה אחת פחות אבל עדיין, הלחץ גדול.
אז ברוח הפילוספיה שלמדתי בגיל צעיר, אני רוצה לבטל את הלחץ ולנסות ולחיות את החיים באמת בשלווה. אחרי הכל, כל הלחץ הזה הוא בגלל השאפתנות שלי - אבל האם זה אפשרי מבלי לוותר על השאפתנות? אולי לחץ הוא פשוט חיכוך טבעי בין מי שאני למי שאני רוצה להיות? לא ברור לי עד כמה זה אפשרי - אבל אני מנסה לקחת את החיים קצת אחרת. להסתכל על הדברים כמו שהם באמת מבלי להגדיל אותם - כשאני לא מספיקה להתנצל במקום להילחץ.
הזכרתי שגם הקורונה זה לחץ, והילדים בבית? והקטן לא נותן לי לישון כמו שצריך? לאף אחד מהנזירים הבודהיסטים שאני מדמיינת אין ילדים קטנים לטפל בהם, ולא וקריירה שאפתנית. הם מחכים לנרוונה שלהם חוטבים עצים ושואבים מים, מבשלים ועושים מדיטציה. כל התנאים אידיאלים, שום דבר לא באמת מפריע להם.
אף אחד לא תלוי בהם והם לא תלויים באף אחד. (טוב אין לי מושג כמה הפנטזיות שלי מציאותיות, לא עשיתי באמת מחקר על נזירים טיבטים). אבל זה מרגיש לי לא חוכמה לחיות בשנטי שלי במדבר בתנאים אידיאלים ללא אחריות. איך אני עושה את זה בחיים שלי, כשן יש אנשים תלויים בי, ותשוקה גדולה שבוערת בי וגורמת לי לסבל גדול. למדתי המון פילוסופיה בצעירותי, אבל מעולם לא ניסיתי ממש ליישם את מה שלמדתי. אני כמעט 20 שנה אחרי שהתחלתי ללמוד פילוספיה מנסה לקחת חלק מהרעיונות ברצינות בפעם הראשונה.האם אפשר באמת לשמור על התרוממות נפש ושלווה בחיים עצמם?
תקציר הפרק הקודם הלוז המאוד מסודר שבחרנו לילדים כבר לא עובד. הילדים הפסיקו לשתף פעולה, אני עייפה מידי וסובלת. החלטתי שאני בחופשה ואין לי יותר עבודה כל המטרה שלי זה לנוח, לכייף עם הילדים ולחיות את הרגע. אין קריירה אין מחשבות על נושאים רציניים. רק כיף.
אז לחובבי ניהול הזמן, תוכנית החומש שלי מתארת רשימה של מטלות אקדמיות (מערכות יחסים מקצועיות, גרנטים, הוראה, מאמרים שחשובים לי במיוחד וכו') אין בה הכל אבל יש בה את האבנים הגדולות. בגדול המטרה של תוכנית החומש שלי היא לקדם אותי לעבר הציפיות מפרופסור חבר באוניברסיטה. שזו עצמאות מחקרית, מעורבות בקהילה, רצף פירסומים, שיתופי פעולה סטודנטים. אבל אצלי השאיפות גבוהות הרבה יותר כי אני באמת רוצה להיות מצויינת.
ברזולוציה של תוכנית החומש המטלות מחולקות לשנים, ובתוכנית השנתית אני מסתכלת על השנה הנוכחית ומשבצת את המטלות בערך לפי החודשים. המטלות החשובות ישובצו בחודשים בהם אני פנוייה ביותר. פברואר נכתב בשביל כתיבת גרנט. שזו מטלה שקשה לי איתה כי היא דורשת מעוף ודמיון ושקט שכלכך קשה למצוא בקורונה בטח ללא מספיק שעות שינה. בחרתי את פברואר כי הסטודנטים שלי לומדים למבחנים, אין לי מטלות הוראה וכל המאמרים מוגשים ותשובות יתחילו לחזור רק במרץ. תכנון נכון אפשר לי לזהות שזה החודש האידיאלי - כן את הקורונה והסגר לא ידעתי לחזות. ומאז אני בעיקר מבטלת מטלות שאני כבר לא יכולה לעמוד בהם וקוצצת בבשר החיי אפילו במחקר ושיתופי פעולה. כי חשוב לי להיות מציאותית לגבי מה שאפשר להשיג עם הזמן שאני עובדת.
תוכנית חודשית היא בגדול אוסף כל המטלות שיש לי לעשות. כל מטלה אני מוצאת לה זמן וגם אם לא עמדתי בזמן אני ממקמת אותה בזמן אחר. (אם זה לא בקלנדר שלי זה לא קורה). המיקום שרירותי יחסית במהלך החודש, אני מוצאת שממש לנהל את הלוז ברמה יומית זה קשה מידי כי יש יותר מידי שינויים אבל על חודש יש מספיק ימי עבודה לסיים את הכל. אז יצאתי "לחופשה" וממש שלחתי מיילים וביטלתי כמה פגישות, ושיחררתי את עצמי מעבודה לשבוע. העונש על החטא הוא ביטול של עוד מטלה שרציתי לבצע - עדכון הקורס שלי ל2021 אולי אעשה את זה -אבל כרגע זה ירד ממשהו שנתתי לו זמן למשהו שיקרה רק אם תגמר המגיפה. בסופו של דבר משעמם אותי להעביר את אותו קורס בדיוק של שנה שעברה - אבל עדכנתי אותו ממש עד 2019 זה ש2020 עוד לא מיוצגת בו עם כל המאמרים המגניבים שהקולגות שלי פרסמו השנה זה בעיקר בשבילי לא בשביל הסטודנטים. אגב, הסיבה היחידה שאני יכולה פשוט להצהיר שאני בחופשה היא שזו הפגרה בין הסימסטרים - אני לא תמיד ציפור חופשיה. לדעתי הבנזוג קצת חושב שהשתגעתי, אבל כיוון שאני בחופשה נהייתי נדיבה הרבה יותר בזמן לימודים שאני מאפשרת לו. קצת קשה להתלונן עבור סטודנט לחוץ שעובד על התזה.
אני והילדים התחלנו עם טיול לשדה בוקר וסיפורים על בן גוריון, הקמת המדינה ותפקידו של סבא במלחמת העצמאות. (אני משתדלת לחבר את המשפחה לסיפורים ככל שאפשר כדי שיהיה להם מעניין וירגישו יותר מחוברים לארץ). לאחר מכן נפגשנו סוף כל סוף עם המשפחה המורחבת וזה עשה לילדים המון טוב. הרוב מחוסנים כבר. זה עשה גם לי טוב - אני באמת קצת נואשת לאינטרקציה פנים אל פנים שנה שלמה של עבודה מהבית כמעט ללא פגישות. זו התרומה הצנועה שלי כדי לצאת כבר מהסיוט הזה ולאפשר לפתוח את המשק, לא להידבק.
אז את סוף השבוע סיימתי עם חיוך גדול ותחושה של אושר - אבל זה פחות חוכמה כי גם ככה אני לא עובדת בסופי שבוע אלא אם חוסר היעילות של הקולגות כופה את זה עליי. הקושי מתחיל בימי השבוע בהם לילדים יש שגרה שאני צריכה לקיים. עשיתי את התוכניות שלי בשבת, אבל בשבת בערב הגיעה שיחת טלפון מפתיעה שמודיעה לי שהתגבש מתווה לערים כתומות של לימודים בקבוצה קטנה באוויר הפתוח. בגנים צריכים שני אנשי צוות לפי החוק, ואי אפשר להחזיר את הסייעות מחל"ת כי אז הן יקבלו פחות כסף (כי זה רק שעתיים ביום ראשון ושני) הם רוצים שאחד ההורים יתנדב להיות עם הילדים וכמובן שמודיעים לנו על זה מאוחר בשבת בערב.
גם לגדולה חוזרים לבית הספר לשעתיים ביום באוויר הפתוח אבל שם תודה לאל ההורים נשארים בבית.
אני יושבת לי במנזר המטאפורי במחשבתי ומסתכלת על הסבל והתסכול בווטסאפ של הבית ספר והגן. תלונות, כעסים, אנשים שאומרים שלא יצליחו לצאת מהעבודה להביא את הילדים. וכל הרגשות האלה זרים לי. אני בחופשה אין לי שום דבר לעשות חוץ מלבלות זמן עם הילדים שלי ולעבוד על התחביבים שלי. התנדבתי להיות ההורה המלווה בגן, למרות שהמתווה נראה גם לי חסר הגיון בטח שיש סייעות שיושבות בבית ומקבלות כסף מהמדינה -אבל הגיון או לא הגיון הקטן שלי צריך מסגרת. והוא גם צריך משלבת צמודה - המשלבת שלנו לא זמינה בהתראה כלכך קצרה היא כבר משובצת בבוקר לעבודה. כלומר אם לא אתנדב יהיה שם הורה שלא מכיר את הקטן ובטח לא ינסה לעזור לו להשתלב טוב יותר.
לאחר מכן התנדבנו גם לארח חברה של הגדולה ולקחת ולהחזיר אותה מהבית ספר. אני הרי פנויה לחלוטין ושם רק בשבילם. זה מאוד סייע כי אחרת החברה לא הייתה יכולה להגיע לבית הספר וכל הילדים מאוד רוצים אחרי חודש בבית. אז התחלתי את היום הראשון בחיי כגננת וסה"כ מאוד נהניתי. ראיתי את הקטן מזווית שמעולם לא ראיתי אותו בתוך מסגרת של גן. ממש ראיתי איפה הקשיים והפערים ושיחקתי עם כל הילדים בכדור ובתופסת וביצירה - באמת הגננת הופתעה שאני לא סתם יושבת בצד עם הפלאפון ומחכה שזה יגמר. אבל אם כבר גננת ליום אחד אז עד הסוף.
איזה חופשה, התעייפתי כהוגן אבל שני הילדים מאוד נהנו. הבן זוג המקסים שלי בזמן שאני משחקת עם ילדים הצליח להרביץ קצת הגיון בעירייה. במקום שיגיע הורה שהילדים לא מכירים, ולא יודע לשלב את הילד שלנו - תגיע הסייעת שלו שהילדים מכירים (ואוהבים) וכן יודעת לשלב את הילד שלנו. מדהים שאף אחד לא חשב שזה פתרון יותר הגיוני מהורים מתנדבים. בהגיון של העירייה כמובן שאסור לסייעת להגיע כי מספר האנשים בגן מוגבל וזה יבוא על חשבון ילד אחר. מדהים אותי שהוא הצליח לסדר את היום השני שיהיה הרבה יותר הגיוני ופשוט ובלי הורים מתנדבים. פשוט מעריצה אותו!
ביום שני הקטן ישן טוב, ובשלישי בבוקר פתאום נהיינו שכונה צהובה ולגדולה יש בית ספר! אבל שמחתי מוקדם מידי, הגן של הקטן בשכונה ליד ושם עדיין כתום, אין גן. טוב אני וקנטצ'יק סולו מעבירים את הזמן הרבה זמן לא הייתי רק איתו והזמן הכי איכותי שלנו הוא ברכיבת אופניים אז לקחתי אותו לטיול בעיר. דיברנו ונהנינו, והקטן שאל אותי מספר פעמים איפה אחותו, ואז למה אין לו גן. לכו תסבירו לבן שלוש וחצי את מתווה הרמזור. שובר את הלב כמה הוא מתגעגע לאחותו - יש גם דברים טובים בסדר.
בשלישי בלילה הוא גם ישן טוב ואני חזרתי לעבוד רשמית. התקדמתי יפה והרגשתי ממש על הגל. כתבתי כמה רעיונות לגרנט ואני מרגישה שיש שם ממה להוציא את ההצעת מחקר עם מספיק עבודה קשה איזה התקדמות. חוץ מזה היום עבר עלינו בסידורים ולוגיסטיקות היה גשום אז טיול בחוץ לא היה והקטן קצת איבד את עצמו ושאל המון על אחותו ועל הגן. לא מצליח להבין למה הפסיקו לו את הגן אחרי יומיים ולאחותו לא. רביעי הוא כבר לא ישן טוב, חמישי בבוקר קיבלנו מנה שנייה (לא ניכנס לחיסונים כן או לא - אבל המלצה חמה). את מצב הנזיר הטיבטי הצלחתי להחזיק בערך מיום שישי בבוקר עד ליום חמישי בצהריים. קצת תשישות מהלילה והחיסון, ויום שלישי עם הקטן לבד כבר הרחיקו אותי מהנרוונה. תודה לאלוהים שהבנזוג עזר לי, כי ממש הגעתי לסוף הכוחות שלי.
נו שבוע משוגע, אבל באמת שלא חשתי לחץ כלל. החלק הזה עבד, ניהול הזמנים גם מצאתי פיתרון. אני ישנה עם הקטן צהריים ועובדת אל תוך הלילה. יום ראשון גם לקטן צפוי להיות גן אז יש איזהשהו שביב תקווה לתקופה של נורמליות. ההישג הגדול הוא ההימנעות מכל הרגשות השליליים ששבוע שלם שאני פשוט לא מצליחה לעשות כלום בגלל תשישות. ממש שגרה חדשה לילדים לא הצלחתי ליזום, המציאות השתנתה כל יום משהו אחר. אבל כן הייתי רוב הזמן העוגן שלהם, וכן היה מאוד חוויתי וכיפי. באופן מפתיע דווקא ההתרוממות נפש הרגעית שנתנה ליכוחות לצאת מגדרי ולעזור בגן ולחברים נתנה לי המון כוח. כבר לא ראיתי את עצמי קורסת תחת הנטל אלה לוקחת על עצמי עוד קצת נטל כדי לעזור לאחרים. טוב זה מצב נדיר של נדיבות - למדתי להעריך יותר גננות ואולי גם נזירים. אגב, אין לי מושג אם אני אצליח לעשות את זה שוב. מציאות קיצונית מובילה לפתרונות קיצוניים. היה מאוד חוויתי אבל.
פורים: כהכנות לחג תרמנו תחפושות שהילדים כבר לא משחקים איתן, וקיבלנו חדשות. גם חיסכון וגם הילדים שמחים, וגם יותר טוב לסביבה. באמת לא חסר כסף, אבל אין סיבה סתם לבזבז.
