גילגה
משתמש רגיל
- הצטרף ב
- 20/10/20
- הודעות
- 775
- דירוג
- 1,601
אני חושבת שהילדים שלנו חזקים הרבה יותר וסתגלנים הרבה יותר ממה שאנחנו נותנים להם קרדיט. אני מאמינה שאין כאן איזה נזק בלתי הפיך ואני בטוחה שגם להם קשה. לקטן לדעתי לא קשה אבל אני כן הייתי שמחה שיתרגל את הפאן החברתי יותר, ואני חושבת שכן יש כאן נזק אבל באספקטים אחרים הוא מאוד מתפתח. הגדולה שלי מצליחה לשמור על קשרים חברתיים (אנחנו מאוד פופולארים כי אפשר לאפסן אצלנו ילדות לחצי יום בלי שזה מכביד עלינו מאוד). אבל היא לא סטודנטית והציפיה שהיא תלמד מול המחשב ותכין שעורי בית ללא אינטרקציה אנושית קרובה עם המורים והחברים היא קצת לא ריאלית. אחרי שלושה שבועות פשוט נמאס לה. קיבלנו את זה - גם אני לא הכנתי כמעט שעורי בית ויצאתי בסדר.@גילגה כן זה מסובך. ההורים שלנו בסה"כ בסדר. יש להם חיים מלאים ואחד את השני. אבל זה לא תמיד ככה. לא תמיד יש בן/בת זוג. ולא תמיד מסתדרים טוב...והניתוק מהנכדים והחוסר בארוחות המשפחתיות קשה. ומבחינת הילדים? פה אני חושב שיש עולם ומלואו של קשיים, כתלות בגיל. יש פה שכבה שלמה של ילדים מכיתה ה ועד כיתה יב, שלא מתייחסים אליהם, ואין להם כמעט בית ספר. וגם לקטנים, זה ממש מעט וקשה. אני חושב שהקושי העיקרי הוא הקושי הבינאישי. שיש פחות אינטרקאציה. למבוגרים מביננו זה חסר, אבל כשהמגפה תגמר, יש לנו את הכישורים כדי לחזור ולהיות באינטראקציות. לילדים שלנו, בגילאים השונים, זו יכולת שעדיין מתפתחת. ויש תקופות קריטיות, שאם יכולות לא מתפתחות בהם, כבר קשה להחזיר אותן. אני יודע שזה נשמע דרמטי, וזה לא לגמרי כך, אבל בעיני זה בכל זאת בעל משמעות.
ובשבילנו כהורים זו ממש עבודה. לא כדי להעסיק אותם, אלא כדי לוודא שהקשר עם העולם והקשר הבינאישי נשמר. ואת זה אני אומר כשבסה"כ הילדים שלי שומרים על קשרים עם חברים, מתמודדים היטב ואם תשאלי אותם הם יגידו לך שהם יחסית נהניםאני יכול להגיד מהזוית המקצועית, שאני בהחלט רואה את המצוקה מסביב (ולא צריך עין מקצועית בשביל זה..).