אז זהו, שאני מצאתי שאני מחפשת (ומוצאת!) כל פעם מטרה אחרת ברגע שהמטרה הקודמת הושגה.
למשל בהתחלה זה היה התקציב (שחשבתי) שאנחנו צריכים לפי חוק ה- 4%, זה ירד לחוק ה- 3%, אחר כך התקציב הנדרש הוכפל! (כי אולי נצטרך יותר…) לפי חוק ה- 4% ואחר כך לפי חוק ה- 3%. אחר כך גם עברנו את התקציב הזה (בהרבה) לפי חוק ה- 3% ואז צצה ״מטרה״ חדשה - הילדים (ולזה בכלל לא מוגדר גבול אז לכאורה יכול להיות בלתי מושג לעולם).
כך שהחקירה שלי הביאה אותי למסקנה שהמטרה שלי היא לא להגיע למטרה.
למה?…
כאמור זו שאלה מעניינת.
אני יוצאת מתוך הנחה שהתשובה היא שאני מספרת לעצמי סיפור שהחיים שלי תותים ולא בא לי לשנות את זה.
האם הסיפור דמיוני? האם אני מספרת את הסיפור הזה כי אני מפחדת משינוי ולכן בוחרת לקבע את החיים במקום המוכר והנוח? האם החיים שלי יכולים להיות דובדבנים אם אפסיק לעבוד ואני פשוט לא מודעת לזה?
יש מצב.
אצלנו הפסקתי עם הסיפור של מטרה כלכלית. נגמר. כולל נושא הילדים. ועדיין ממשיכים כמעט בפול קצב קדימה. למה?
דבר ראשון, זה מה שהאישה רוצה. והיא תמיד צודקת. זה לא שאני אקום לשחות/לרוץ 5 פעמים בשבוע. כנראה אלך לפאב 5 פעמים בשבוע. גם ככה אני פעמיים בשבוע כמעט קבוע. לא כדאי. בנוסף, שלושת הילדים בבית, הקטן בתיכון. נחכה שלפחות זה יגמר. אין מה למהר.
אני לא עובד בלחץ נפשי. הרבה שעות, פגישות, יעדים שאני צריך להגדיר, ולהוביל אחרים, כן. אבל החלק של הלחץ לא קיים. רגוע. אישתי יותר בלחץ, יותר כדורים באוויר, יותר אנשים מעצבנים בסביבה. חבל.
כן דורש ממנה להבריז מדי פעם. לא מסכים שלא ניסע ליום לשחות באילת כי יש לה עבודה. בעצם ״עבודה״ זה סך מחויבויות לאנשים, אצלה. אז זה בעיה, כי הברזה זה משהו שיכל לקדם מישהו וזה לא יקרה. אבל אפשר לתת רק 100%, לא עוזר ״להישרף״. אם היא רוצה להמשיך לעבוד, היא נדרשת להתגמש.
מתי זה ישתנה? כשהקטן ילך לצבא, אולי. תוכניות לגור בערים אחרות בארץ, סתם, לנסות. אולי שנה בירושלים, שנה באילת, לא יודע. יש מקומות יפים מאוד. בלי מעברי דירה והובלות, טרולי גג, וזהו. השינוי הרציני אולי כשיגיעו נכדים, אבל אין שום דבר באופק.
רקע: עובד בהייטק, מעל 30 שנה בעצם, במשכורת מאוד גבוהה, בתפקיד טכני באחת מהחברות האמריקאיות הגדולות. לא מנהל אף אחד.
