לגבי הספקים ובעלי החוב - הם צריכים ללמוד את הלקח: צריך להבין עם מי אתה עושה עסקים ולדרוש בטחונות בהתאם.
ב-2008 כולנו למדנו שחברות הדירוג לא מספקות מידע מועיל. לכן לדעתי כל חברה שעושה עסקים עם חברות אחרות ברמה שפשיטת רגל של החברות האחרות תגרום לה לבעיות רציניות, צריכה להעסיק אנליסטים/כלכלנים שיעזרו לקבוע מדיניות של ניהול סיכונים.
לעשות ניהול סיכונים ביחס לחברה שנסחרת בבורסה ורוב המידע עליה זמין בבורסה - לא אמור להיות קשה. נכון שיש מידע שמוסתר אבל המידע על גודל החוב ועל שיטות העבודה של אוורגרנד היה פומבי.
אני מאמין שגם בעלי חוב אמורים יותר לקחת אחריות על האג"חים שהם קונים. לא להאמין לשום דירוגים ולא להסתנוור מכל נייר שנותן תשואה לא שלילית.
ובטח שלא להאמין לחברות הדירוג שאפילו את ליהמן ברדרב דירגו AAA כמה ימים לפני הקריסה. הם צריכים לעשות בדיקה יסודית של החברה.
בפרט, אם חברת פנסיה קנתה אג"ח בכספי הפנסיונרים והחברה עשתה תספורת, אז בעולם נורמלי מישהו בחברת הפנסיה אמור לשלם מחיר אישי כבד.
לגבי הלקוחות - כמובן שהם לא אשמים והממשל הסיני אמור לעשות הכל כדי שהם יקבלו את הדירות.