ביולוג ירושלמי
משתמש בכיר
- הצטרף ב
- 25/1/15
- הודעות
- 1,393
- דירוג
- 3,288
פעם ראשונה שאני קורא/"שומע" את המשפט הזה... זה ממש אחלה משפט אז תודה.
על פניו ומהסתכלות בוחנת ומעמיקה על הסביבה הוא בהכרח נכון. עובדתית.
גם אם רק לפרקי זמן קצרים וחולפים, הוא עדיין נכון. גם אם רק בעבור האדרנלין ותחושת העליונות והניצחון של ההישג (=להשיג את הכסף) על "המערכת", הוא עדיין נכון.
כל כך הרבה אנשים שאני מכיר מסביבי וגם לא מסביבי חיים אותו בראבק. הרי הם כבר מבינים שכסף לא קונה אושר (עברו את השלב ההתפתחותי הזה), אבל הם חווים מציאות שבה הכסף רוכש להם המון רגעים של אושר (="שכירות")... אז מה רע?
אוטו חדש? רגע של אושר.
חופשה בחו"ל? רגע של אושר.
מקרר חדש ולא מרעיש? רגע של אושר.
שיז*** כל הצקצקנים.
הנ"ל יודעים כבר ש"כסף לא קונה אושר", גם כי אמרו וגם כי הם שמעו את הביטוי הזה מאות פעמים (סוגסטיה), וגם כי הם ראו וחוו זאת בפני עצמם. אין כמות מסויימת של כסף שהיא מוחלטת וקבועה (מעבר לעלות הרצון המוגדר שצריכים לספק כמו עלות הרכב או עלות החופשה) ולכן תמיד יותר כסף זה יותר טוב. בדיוק כמו שאין אושר שהוא מוחלט וקבוע (ולכן גם ממנו כמה שיותר יותר טוב).
אבל הנ"ל מרגישים ורואים בכל נימיהם ועורקיהם שצרכנות, שהיא הביטוי החומרני, המיידי והיותר מוחשי לכסף ("שלא לוקחים איתך לקבר"), אכן מספקת את כל מאוויהם, שבעולמנו הם אינסופיים לרוב.
הצרכנות היא הדת החדשה. על כל גוניה וצורותיה. גם חסכנות ומינימליזם הם על הרצף האוטיסטי של דת הצרכנות. המינימליסטים של היום הם האתאיסטים החדשים שלא מקבלים על עצמם עול מלכות העזריאלי.
פרוטסטנטים דפוקים. נבלות סרוחות ומתכלבות. סגפנים מנוולים שלא מוכנים לצרוך את המשחק. עלובים.
הכסף הוא התפילה, האמונה והרעיון התאאיסטי שלה. כולנו מאמינים, ויש כמה כומרים ורבנים בשער (דוגמת כל המצליחנים למיניהם שמתראיינים בראש חוצות, או נוהגים לנו במזארטי מול העיניים עם הבריכות בחצר שלהם).
אורגזמה (=כסף) לא מביאה אהבה (=אושר), אבל היא בהחלט כיפית.
ולענייננו,
מינימליזם בעבורי הוא אושר.
סגפנות, בדרכי הבקושי סגפנית, היא ברכה ושאיפה לחיים.
ביחס לאחרים, אני לא צריך הרבה וככל שאצטרך פחות ופחות כך אני יודע שאחווה יותר סיפוק (ואת זה רושם אדם שמחזיק רכב. כמה עלוב מצידי).
ככל שאהיה מחוץ למשחק הצרכנות יותר ויותר, ככה אני יודע שמשהו בי יותר ויותר נרגע, יותר מקבל, יותר שלם עם עצמו ויותר מכיל (הרגשה פנימית, אינטואיציה).
ייתכן שזה גם בגלל שלמרות שהייתי די הישגי בעברי, מוכוון מטרה ו"רעב", נוכחתי לדעת שסל הכשרונות שלי וסך כל הכלים שזכיתי בהם בחיים הללו לא השיגו לי הרבה מבחינה חומרית וצרכנית (רכוש, שכר עבודה, הון וכו'). אז פשוט החלטתי במודע או שלא במודע להימנע ולהעיף את עצמי מחוץ למשחק. לפרוש בכבוד מריצת ה- 5,000 ק"מ, להפסיק להתנשף כמו חולירע, ללכת את הדרך בקצב האיטי והמנוון שלי ולשחק אותה נזיר.
הרי גם ככה כולנו נמות בסוף בקו הגמר. אז לפחות שלעזאזל אנשום בדרך לשם.
התכלבות היא ברכה, היא שאיפה, היא רווח נקי. היא האאוריקה של ההגיון. תרבות הנגד של כל מה שאפשר להיות נגדו.
כמה זה קל ומספק להיות אנטי-צרכן בעולם שבו הצרכנות היא דת. וכמה זה כיף לומר לאנשים שאין לך וואטסאפ או פייסכלוב או כלובפון ולראות את הבעות פניהם. וכמה זה כיף לא לקנות בגדים בזמן שכולם רודפים אחרי האופנה ומלעיטים עצמם בבגדי המזרח הרחוק. וכמה זה כיף שלא להתרגש מרכבים חדשים ונוצצים ולהיות עם רכב חבוט ומסריח ומאובק בזמן שכל השאר עסוקים בלשלם את הליסינג או את ההלוואות שלהם או להתבאס על השריטה החדשה בטמבון.
מינימליזם בעבורי הוא סוג של התגלמות ה"שם ז** על מה שאתם חושבים, וצורכים, וחיים".
כי כולם מתפללים כל יום, מידי יום ביומו, ומתעקשים כמעט שבאלימות שלא להניח לי שלא להיכנס למקדשם.
וככל שאני צריך (וצורך) פחות ופחות ופחות, ככה המוח שלי יותר רגוע (מה שאתם אולי מכנים "אושר"). ככה אני שפוי יותר ופחות מפחד שארה בכולכם עם קילשון המגבונים שלי. ככה אני מרגיש שאני נקי יותר, זך יותר, תם יותר. פחות חרא כמו כולם ויותר טוב מכל הצרכניסטים האבודים. פחות מזוהם כמו כולם.
אושר בעולם המערבי-מודרני הוא כל כך Overrated שזה פשוט מבחיל (גם הישגיות בעולם המערבי-מודרני היא כל כך Overrated).
והישגיות להשגת אושר? מה היא אם כן?
היא דיאטת ההרזיה החדשה. התרופה החדשה להקרחה. הכמוסה שתגדיל לכם את האיבר. הפתרון לצלוליטיס ולישבן הדשן. לכרס המשתפלת. לחוסר העומק השכלי שאנו כה משתוקקים אליו. לטמטום ולעודף השכל. לפה שלא נסגר ואוכל ואוכל ואוכל ואוכל כל הזמן. לעייפות הכרונית מכל מה שאפשר להספיק ומספיקים בלית ברירה ומכל מה שאי אפשר להספיק ועדיין מנסים להספיק.
אף אחד לא יודע להגדיר את האושר במדויק... וכי איך אפשר בכלל? על מה כולם מתפלספים פה?... אבל כולם יודעים איך הוא מרגיש כי חוו אותו לפרקים. אושר בעולם שלנו, על פי רוב, מקושר לחומריות.
חד וחלק.
אני מסתכל סביבי וכל מה שאני רואה הוא חומריות וחומריות וחומריות. אפילו קיום של ילד, צאצא, היא חומריות בפני עצמה. גם קיומה של האישה, אדם שלצידך, הוא סוג של חומריות. הילד שלי. האישה שלי. בעלי.
אל תתקפו, אני לא אוכל אוויר ושותה את הכח החזק. אני פשוט רואה חומרניות מבאישה בכל אשר אלך ואצפה. זה מתיש אותי. אני עצמי מתיש אותי.
החיים עצמם הם Overrated. כל הלך הרוח הזה של לחיות הפך למשימה מורכבת כל כך, מאתגרת כל כך, שדורשת כל כך הרבה יותר מרק לאכול, לשתות, לשים את הראש על איזה דיונה, לחרבן ולנשום.
מינימליזם אצלי מקושר ישירות לאקזיסטנציאליזם. אל תעשה עניין ממה שאין לעשות עניין ממנו.
שכולם יצרכו ויצרחו כמו משוגעים. אני בפינה השקטה שלי, מחכה שלא להיוולד בכלל.
בשבילי האושר הוא ממש ממש לא חלק מהמטרה של המינימליזם שלי... אלא הרצון הכי כן, פשוט ונקי מכל זוועה אפשרית של להישאר שפוי. עד כמה שזה אפשרי.
(סליחה על המניפסט הארוך, הטרחני, המייגע והפלצני להחריד... אני בדיוק כמו כולם וממש לא הרבה יותר טוב).
