נדמה לי שברוב העבודות המח"מ של כעשור. אני גם סבורה שבהרבה אפיקים אפשר להמשיך להתפתח ולמצוא עניין, אבל כשחייבים כסף מהמשכורת אי אפשר לקחת סיכונים כדי להגשים זאת בהרבה מהפעמים. עצמאות כלכלית נתפסת בעבורי כהזדמנות להמשיך לעבוד במה שאני רוצה, כי אני רוצה, כולל סיכונים בשינוי תפקיד כדי להגדיל את העניין, ולא לפחד מהבוס ומהמערכת (לא בכל מקצוע להיות עצמאי לגמרי זו אפשרות מעשית).
אני סטודנטית לרפואה וצפוייה להיכנס למסלול הנורמלי של עבודה במקצוע (אחרי התמחות ותת) בעוד כשמונה שנים. אני רואה סביבי שהממוצע לכניסה לעולם כמומחה זה לקראת גיל ארבעים. לקראת גיל חמישים הרופאים נראים שחוקים, ובגיל חמישים וקצת פונים לניהול/ ארגון ופחות מגע עם מטופלים. היתרון במקצוע שאפשר לגוון (בית חולים/קהילה/הוראה). החיסרון שאי אפשר להיות עצמאי כמו מתכנת, כי כמעט כל רופא צריך מכשור וסביבה (או צוות מקצועי נוסף) שאי אפשר לקיים מקליניקה פרטית מנותקת. המשמעות היא שהממסד הרפואי ממשיך להיות בוס גדול גם עבור מי שעובד פרטי. יוצא הדופן שמצאתי עד עכשיו זה פסיכיאטריה, שיכולים לעבוד פרטי לבד.
אשמח לתקן ולהוסיף.
