היי, למרות שהדגשתי זאת מספר פעמים אני חוזר ומדגיש בתקווה שהפעם זה ישלל על הסף: אין כאן שום עניין של תמורה, שום עסקת חליפין, שום שיקול של קבלת רכוש או כסף בתמורה לעשיית ילדים! אני פשוט רואה שהתגובות ממשיכות להתייחס ולפסול את הרעיון הזה ובצדק אבל הוא לא העניין כלל וכלל. הנקודה פה היא לחץ מוגזם וחריג מהסביבה, ההצעה לתמיכה כלכלית ולקבלת דירת מגורים היא מבורכת אבל לא מגיעה מהמקום הנכון אלא מחשיבה פרימיטיבית של אם יש לך איפה לגור ויש עבודה אז יללה קדימה להקים משפחה. ראוי לציין שבגלל שיש ביני להוריי פתיחות מלאה בנושאים כספיים ואני גם היחיד שעוזר להם בדברים האלה גם כי האחרים לא מבינים בזה כלום וגם כי לא ממש אכפת להם אז הם רואים לנכון לתת לי לטפל ולנהל כמו למשל השכרת הדירה או כספי הפנסיה כי אצל האחרים הכסף הזה יתבזבז תוך יומיים באיזו קנייה מטומטמת ואצלי הוא ילך להשקעה בנייר עוקב מדד למשל. קשה להסביר את כל התמונה אבל למשל בעבר סגרתי לאחים שלי חובות טיפשיים ממש ושילמתי להורים שלי דברים כהוצאות מוכרות כדי שלא יוציאו כספים מאפיקים פטורים ממס, סגרתי להם הלוואות בריביות רצחניות ממזומן שישב בפק״מ, דברים כאלה. לא מדובר כאן בירושה של עשרות מיליונים, בסה״כ זוג פנסיונרים מן השורה. אני מעורב בניהול הכספים פשוט כי אני היחיד שמבין איך לשמור על זה. אני חוזר על כך שהגעתי לעצמאות כלכלית מוחלטת בכוחות עצמי וללא כל תמיכה מהוריי.
זה נכון, אבל יש עוד מצבים שגורמים לאדם לשנות סדר עדיפויות: מחלה, בן זוג, מקום עבודה. זה לא באמת שכל אדם חופשי לגמרי.
מה ששונה עם ילדים זה שהמצב הוא כמעט בלתי הפיך לפחות ל-20 שנה. אחר-כך חוזרים לחיי החופש עם בונוס אדיר - צאצאים אהובים ואוהבים.
ואני בהחלט יכולה להבין את מי שמפחד לקפוץ למחוייבות הארוכה הזאת.
בדיוק כך, אבל במקרה שלי אני באמת חופשי לגמרי בגלל שאני מקיים אורח חיים שלא תלוי באף אחד. לגבי האהובים ואוהבים זה בכלל לא מובטח, הרבה זוגות מתגרשים וילדים בגיל מבוגר בקושי מקיימים קשר עם ההורים, אני עד לכך ממקור ראשון, אף אחד לא מבטיח לי שאחרי 20 30 שנה שהקדשתי לילדים הם יהיו שם בשבילי, ככה שהסיכוי מבחינתי להישאר לבד בגיל זקנה הוא לא קטן בהרבה כרווק. שאלה אחרת שאני שואל כאן היא למי מורישים תיק השקעות אם אין ילדים.
@Ned4l הקשיים, שברון הלב והדאגות
קשיים כן, אבל למה שברון לב? ילדים זה לא שמחה ואהבה אינסופית?
אולי באמת - דיון רציונלי ב pros and
cons - זה מה שאני מנסה לעשות וזה לא נכון להסתכל על זה ככה.
משיחות רבות עם הורים שמתי לב לסיפורים שחוזרים על עצמם בכל חוג של אנשים. למשל על מצב שהילד רוצה משהו, והוא רוצה את זה עכשיו. לא משנה שאפשר להזמין את זה עוד שבוע בחצי מחיר, להכין בבית ברבע מחיר או אפילו למצוא מאיפשהו בחינם. אתה תקנה ותשלם מהסיבה הפשוטה שהוא ״לא יעזוב״ אותך עד שהוא יקבל את מה שהוא רוצה. או עד שתגיע למצב שכבר לא תוכל לסבול את הניג׳וסים ותתפוצץ, תצעק, הוא יבכה, אתה תצטער ואז תגיד לעצמך בשביל מה היית צריך את זה במקום פשוט לקנות מלכתחילה. הייתי גם עד לתופעה הזו פעמים רבות במציאות. כבר לא יהיה אכפת לך מהכסף או מהתועלת האמיתית מהמוצר. אתה תשלם מה שצריך כדי לקבל שקט, זמני כמובן עד לרצון הבא. המצב הזה מוכפל על כל ילד כי אם אתה עם 3 ילדים למשל אז אי אפשר לקנות רק לאחד ולא לאחר. דוגמה בנאלית וטכנית היא שאם אני למשל יוצא לחצי יום אני יודע שאקנה לי משהו לשתות או לאכול ובזה נגמר אבל כשאני מסתובב עם חברים או בני משפחה עם כמה ילדים ובחצי יום הזה הם יכולים להוציא את מה שאני לא מוציא בשבוע, כי אחד רוצה לשתות והשני רוצה לאכול והשלישי רוצה צעצוע והרביעי רוצה עכשיו לרדת מהאוטו ולעלות על איזו אטרקציה וכולם חייבים את זה עכשיו או שהטיול הופך לכאב ראש של צרחות, ואם אחד עלה אז כולם יעלו ואם אחד אוכל אז כולם אוכלים ואם אחד רוצה צעצוע אז כולם רוצים, לא שאני חלילה טוען שזה לא בסדר כולנו צריכים לאכול ולקנות דברים לעצמנו אבל אני פשוט מציאותי ומבין שאין שום סיכוי שאני ממשיך לחיות לי בחופש ובנחת מתיק השקעות עם הוצאות מינימליות שמתוכננות לרמת השקל ברגע שאני הופך לבעל משפחה. נכון, כשמספרים לי כמה הילד הוא כל העולם אני מבין ומשתתף בתחושה עד כדי שאני רוצה בעצמי, ואז שוב נזכר שזה רק בחלק מהזמן. לרוב צריך להתרוצץ בלי סוף ולהתמודד עם מצבים לא קלים ואני צריך לדעת שיש לי את הסבלנות והמוכנות לזה ואני לא נכנס לזה כי מישהו אמר שצריך או כי דחפו אותי לזה.
כמו שציינתי אני בא מרקע משפחתי שלהתחתן וילדים זה הכל ולפני הכל ולכן אני גם חווה את ההורות מהסביבה, אני נמצא אצלהם כשהם מתחילים להשתגע ולשפוך דברים בכל הבית, כשצריך לקום ממשהו ממש חשוב שאתה עושה כי הילדים עכשיו צריכים משהו, אני נוסע איתם באוטו כשהם צורחים מאחורה וזורקים אחד על השני חטיפים ושתיה רגע אחרי שהאוטו יצא מניקוי, מסתובב איתם בחנויות כי צריך לקנות בגדים ונעליים כי המידות כל הזמן משתנות וכו׳...לחיות מתיק השקעות עם הוצאות ברורות וקבועות של כמה אלפי שקלים בחודש? כן בטח. תמצא עבודה ומהר אדוני, מה זה לא לעבוד כשיש ילדים?
זה כנראה המלכוד שאני מרגיש: ילדים בעצם משנים לי את כל התוכנית ויחייבו אותי לחזור לעבוד. זה שנתקלתי בבלוג משובח באינטרנט על צרכנות נבונה, תכנון פיננסי והימנעות מקניות אימפולסיביות זה הכל טוב ויפה, אבל לא בטוח שילד ירצה לחיות בסגנון חיים כזה ואז ההתלבטות עולה מחדש: האם לצאת לעבוד ולמכור את הזמן שאני אמור לבלות עם הילד שלי כדי לקנות לו את מה שהוא רוצה? או לעסוק איתו בפעילויות שמצריכות מעט יותר כסף אם בכלל? האם הוא באמת יבין שזה עדיף או שהוא ישווה את עצמו לאחרים שמבזבזים בלי הרף? איך הוא יקח את זה בעתיד כשהוא יזכר בשנות הילדות עם אבא? הכרתי אנשים שפיתחו כעס עמוק ומר על הוריהם עד כדי שנמנעו מקשר איתם בגיל מבוגר רק על מה שנתנו או לא נתנו להם בעבר, מאשימים אותם שהיו הורים קמצנים שחסכו מהם ויצרו אצלהם חסכים שפגעו בהם, על אחת כמה וכמה שהיה להם את הכסף לקנות ונמנעו מלהוציאו בגלל אידיאולוגיה. לפעמים הם גם מנתקים את הקשר לגמרי. אילו לא מקרי קיצון, מתיחות בין הורים לילדים בגיל מבוגר זו תופעה שקיימת בהרבה צורות וגוונים, בטח כשמעורב כסף בעניין. אני חושב שבמצב כזה אני אתחרט בענק.
