חסכנות מפחד או מאהבה?

[קפבלנקה]

שלי, האם את חוששת לקנות ירקות או אורז או שעועית?
אם לא, אשמח אם תתני דוגמא למוצר שאת חוששת לקנות.

 

[ogi]

אכן כך
אבל השאיפה היא, שברגע שהפחד עלה והבנו שצריך להיזהר/להערך - להגיד לפחד תודה רבה על תפקידו על כה, ולהיפרד ממנו לשלום כדי שלא ימשיך לנהל אותנו ולהוריד את רמת אושרנו.. עכשיו זמן הפעולה או המנעות מפעולה, בהתאם לנסיבות.

אכן, בני המזל שבינינו רותמים את הפחד המוצדק כמניע לפעולה או לשינוי הרגל, ולא סובלים מחרדה חסרת הצדקה ותכלית.
(אני כותב "בני המזל" כי אני חושב שברמת החרדה של האדם יש מרכיב גנטי/ביולוגי. זה לא באמת עניין של החלטה).

 

[מוריה]

לא חושבת שפחד זה המילה הנכונה.
ראיה מפוכחת ויכולת להתעלות מעל ההווה הנוכחי - אם כי לעיתים הראיה "מפוכחת" מדי...
אצלי החסכנות גם נובעת ממשהו מרגש ומלהיב- החשיבה על כך שאהיה "עשירה", במובן של עצמאות וחרות מאד מדליקה אותי!

 

[mudale222]

נטו פחד

 

[Sinister]

ממש מעניין אותי אם הדפוס הזה של חיסכון לשם חיסכון יכול לנבוע גם מהצד השני של קשת הרגשות האנושיים מלבד הפחד ממה שעלול להתרחש.

הרבה מהחיסכון שלי נובע מהנאה מפתרון חידות ואופטימיזציה (חלק גם נובע מפחד והרגל כמובן). למשל אני מעדיף לבשל ממקרר ריק מאשר מלא.

 

[גלגל]

99% פחד - פיטורים בגיל 40, שמירה על רמת חיים בפנסיה, משבר בריאותי, חשש לעתיד הילדים, פחד ממשכנתה לארבעים שנה (עוד לא, אבל חוסך באגרסיביות בשביל לצמצם בבוא היום).
אולי כשיהיו לי מספיק חסכונות, אוכל לחסוך מממניעים אחרים

 

[tlc m]

ממש מעניין אותי אם הדפוס הזה של חיסכון לשם חיסכון יכול לנבוע גם מהצד השני של קשת הרגשות האנושיים מלבד הפחד ממה שעלול להתרחש.

אצלי החיסכון (האקטיבי יותר. פאסיבי ובקטנה תמיד היה מתוך הרגל/נטיה אישית) התחיל מפחד, בתקופה של 2010-2011 נראה לי, כשמחירי הדירות ויוקר המחיה 'יצאו מכלל שליטה'.
אך די מהר גיליתי את המינימליזם והפשטות מרצון. ואת תוספת השמחה, השלווה והפניוּת הנפשית שהם תורמים.
ומאז שזה הפך לאורח חיים, החיסכון אצלי הוא בעיקר תוצר לוואי של הנ"ל ולא פעולה אקטיבית (אחת הסיבות למה לא הגבתי בשרשור "לאיזו מטרה אתם חוסכים").

 

[tlc m]

למשל אני מעדיף לבשל ממקרר ריק מאשר מלא.

מה למשל בישלת לאחרונה ממקרר ריק? תן כאן קצת food for thought

 

[האופטימית]

אצלי בהחלט נובע מפחד. פחד להיות כמו הנשים שאני רואה במשרד. הן עובדות משרה מלאה כדי לשלם על הצהרון ולקבל קצת עודף ממנו. חיות בתחושת אשמה ןגעגוע תמידית שהן לא מספיק עם הילדים שלהן. סופרות שקלים וחוששות מהמינוס, מג'נגלות בין 200 משימות תמיד בו זמנית. תמיד לחוצות, תמיד ממהרות, תמיד יש בלת"ם כלשהו שהן צריכות לטפל בו.
אני מפחדת להיות כמוהן, אני מפחדת להקים משפחה עם שני בני זוג שעובדים משרה מלאה כשעזרה מההורים לא בתמונה. אני לא רוצה להיות שם, אני לא רוצה להביא לילדים רק כדי שאוכל לעבוד ולממן מישהו אחר שיטפל בהם. אני לא רוצה לרדוף אחרי הזנב של עצמי כל היום ולהתעסק בסידורים כל היום בלי שום זמן לעצמי. אני מפחדת שאני אמשיך להעביר את רוב החיים שלי במשרד תלויה בחסדיהם של אחרים מתחננת לבוס שייתן לי עוד יום מחלה כי הילד חולה וצריך לקחת אותו הביתה. אני מפחדת שאם לא אחסוך, לא תהיה לי ברירה אחרת.

 

[Johnnie]

גיליתי את המינימליזם והפשטות מרצון. ואת תוספת השמחה, השלווה והפניוּת הנפשית שהם תורמים.

גם אצלי, ואני נחשף לשלוות הנפש הזו ביתר שאת לאחרונה כשהתחלתי לבשל בבית. אפילו יצאו לי דברים ממש טעימים

 

[שלי]

שלי, האם את חוששת לקנות ירקות או אורז או שעועית?
אם לא, אשמח אם תתני דוגמא למוצר שאת חוששת לקנות.

בוודאי שלא הכוונה למוצרי יסוד או לאוכל.
אלא למותרות (בגדים,נעליים).
אני אנסה להסביר את התחושה שלי.
אני מסתובבת הרבה בדיזינגוף סנטר (קרוב לפילטיס שלי). ליד סניף הקסטרו הגדול שלפעמים אני קונה בו, או יותר נכון מתחתיו, יש באופן קבוע הומלס.
אני מסתכלת על הבגדים בחלון הראווה ועל ההומלס.
הניגוד בין חלון הראווה המצוחצח והמואר לאדם שיושב בקור קשה לי.
אני חושבת איך אדם הופך להומלס. מה עבר עליו. הרי אף אחד לא נולד ככה.
ואז כשאני מתלבטת האם לקנות בגדים או נעליים אני מנסה לחשוב אם לא יהיה זמן בעתיד שבו אצטרך את ה200 או 400 שקל האלה למשהו יותר מהותי כמו אוכל למשל.
לזה הכוונה.

עדיין מדי פעם אני קונה בגדים ונעליים, אבל זה אחרי התלבטות.
אני מעדיפה קודם לקנות בתלושים מהעבודה או בזכוי מחנות יד שניה שאני מעבירה לה עודפים מהארון.

 

[Johnnie]

אצלי בהחלט נובע מפחד. פחד להיות כמו הנשים שאני רואה במשרד. הן עובדות משרה מלאה כדי לשלם על הצהרון ולקבל קצת עודף ממנו. חיות בתחושת אשמה ןגעגוע תמידית שהן לא מספיק עם הילדים שלהן. סופרות שקלים וחוששות מהמינוס, מג'נגלות בין 200 משימות תמיד בו זמנית. תמיד לחוצות, תמיד ממהרות, תמיד יש בלת"ם כלשהו שהן צריכות לטפל בו.
אני מפחדת להיות כמוהן, אני מפחדת להקים משפחה עם שני בני זוג שעובדים משרה מלאה כשעזרה מההורים לא בתמונה. אני לא רוצה להיות שם, אני לא רוצה להביא לילדים רק כדי שאוכל לעבוד ולממן מישהו אחר שיטפל בהם. אני לא רוצה לרדוף אחרי הזנב של עצמי כל היום ולהתעסק בסידורים כל היום בלי שום זמן לעצמי. אני מפחדת שאני אמשיך להעביר את רוב החיים שלי במשרד תלויה בחסדיהם של אחרים מתחננת לבוס שייתן לי עוד יום מחלה כי הילד חולה וצריך לקחת אותו הביתה. אני מפחדת שאם לא אחסוך, לא תהיה לי ברירה אחרת.

מדהים שאת רואה דברים בצורה כה בהירה לפני שחווית את זה על בשרך. לא מביא אותך למחשבה האם את רוצה ילדים בכלל (מתןך הנחה שאת מבינה שכל ילד הוא מכפיל לחץ בסיטואציות דלעיל)?

 

[מרק עוגיות]

אני מעדיף לבשל ממקרר ריק מאשר מלא.

אכן, גם עודף אפשרויות בחירה ידוע כגורם חרדה.

 

[מרק עוגיות]

אני חושבת איך אדם הופך להומלס. מה עבר עליו. הרי אף אחד לא נולד ככה.

רק לומר שחלק גדול מההומלסים הגיעו למצב הזה לא בגלל חוסר כסף אלא בגלל מחלת נפש. מי ש"רק" אין לו כסף יכול להעזר בהרבה מאד דרכים ולא למצוא את עצמו ברחוב.

 

[ברננקי]

סוג של פחד אבל לא בדיוק.
אני בנאדם שתמיד מסתכל על סיכונים ומשתדל להיות מוכן לכמה שיותר תרחישים (לא רק פיננסיים).
אבל אין פה שום חרדה או משהו בסגנון. אני פשוט רוצה להיות מוכן כי אני לא חושב ש"תמיד יהיה בסדר".

 

[עופר]

תמיד חסכתי ובדיעבד באחוזים לא מעטים מהכנסתי.
לפני שקראתי את הבלוג , החיסכון היה מפחד. הרי הייתי באמצע שנות הארבעים בהייטק וחרב פיטורים וירטואלית הייתה מונפת מעל ראשי.
היום , לאחר שהבנתי שאני לא שביר ולא יהיה כזה אסון גם אם אפוטר , אני ממשיך לחסוך ברצון וביתר שאת , רק מתוך הידיעה שצדקתי בדרך החיים שנהגתי עד כה ושאוכל להיות הרבה יותר עצמאי כלכלית להבא.

 

[Johnnie]

סוג של פחד אבל לא בדיוק.
אני בנאדם שתמיד מסתכל על סיכונים ומשתדל להיות מוכן לכמה שיותר תרחישים (לא רק פיננסיים).
אבל אין פה שום חרדה או משהו בסגנון. אני פשוט רוצה להיות מוכן כי אני לא חושב ש"תמיד יהיה בסדר".

דעתי כדעתך. אבל אם מורידים את מכבסת המילים, יוצא שאנחנו מונעים מפחד. הלא כן?
חשבתי לעצמי שגם אם מדובר בעוצמות נמוכות יחסית של פחד וחרדה, עדיף לי למצוא מוטיבציה אחרת שתנהל לי את החיים.
המחשבה הזו (של "מה יקרה מחר") ידועה כפוגעת באושרו של אדם מאחר והוא עסוק בעתיד יותר ממה שנהנה מההווה. מאידך, לחיות את הרגע זה לא בדיוק המוטו הסולידי הנפוץ ביותר.

אני מנסה לסגל לעצמי מניע לסולידיות שיאפשר לי לחיות את הרגע מחד, אך בצורה היעילה ביותר שניתן מאידך (ובוודאי שלא על חשבון העתיד).

 

[ברננקי]

כן, כמו שאמרתי בהתחלה - סוג של פחד. העניין זה שזה לא גורם לי להיות עסוק יותר מדי בעתידי.
אז זה מתבטא בזה שיש לי מטף לכיבוי אש בבית + גלאים, שאני שומר כמה שישיות מים על כל מקרה וכו'. אבל זה לא מעסיק אותי יותר מדי ובטח שלא מציק לי.
עניין החסכון נובע במידה רבה מזה, וגם מכיוון שאני לא רוצה להמשיך ולעבוד עד גיל שבו שאהיה זקן מדי מלהינות מהפרישה.
לגבי המשפט האחרון, תמיד תהיה פשרה - הרי מהו חסכון אם לא לגזול מעט מהאושר העכשווי שלך בשביל עצמך העתידי?

 

[האופטימית]

מדהים שאת רואה דברים בצורה כה בהירה לפני שחווית את זה על בשרך. לא מביא אותך למחשבה האם את רוצה ילדים בכלל (מתןך הנחה שאת מבינה שכל ילד הוא מכפיל לחץ בסיטואציות דלעיל)?

הרבה זמן חשבתי שאני באמת לא רוצה ילדים, עד שמישהו שאל אותי פעם אם היתה לי משכורת קבועה כמו שאני מכניסה היום מבלי לעבוד, נניח אם הייתי זוכה בלוטו או מקבלת ירושה של מיליונים שהיו מסדרים אותי לכל החיים, האם הייתי רוצה להביא ילדים. התגובה שלי הייתה כן ללא היסוס. לכן הבנתי שמה שאני באמת מפחדת ממנו זה לא הילדים אלא השילוב של הילדים עם משרה מלאה. אני יותר מפחדת להיקלע למירוץ חסר הטעם הזה ולהיות חייבת להישאר בו בגלל שאני חייבת לפרנס ילדים מאשר שאני מפחדת מילדים עצמם. האפשרות לקחת עזרה ומטפלת כשרוצים קצת זמן איכות זוגי, או אפשרות לקחת מנקה מדי פעם כדי שיהיה זמן לנשום ולנקות את הראש ולא רק להתעסק במטלות כל היום נראית לי קריטית. כלומר, שתהיה לי אפשרות להיות זמן משמעותי עם הילדים לגדל ולחנך אותם, זמן פנוי לעצמי וזמן איכות עם בן זוגי האהוב.
ולכן אני חוסכת, כדי שאני ובן זוגי נוכל לרדת לחצי משרה ועדיין לפרנס ילדים ללא דאגות כלכליות.

 

[Sinister]

מה למשל בישלת לאחרונה ממקרר ריק?

חשבתי על זה קצת ואין לי תשובה טובה לזה. בגדול אני עובד עם שרשראות של מאכלים, ומחזיק הרבה אוכל יבש ואז למשל:

עגבניות טריות -> סלט
סלט עגבניות עייף -> מטבוחה
מטבוחה עייפה -> שקשוקה
שקשוקה עייפה (נגיד חוסלו כל הביצים ונשאר רק רוטב) -> רוטב עגבניות לפסטה.
פסטה עייפה -> פשטידת פסטה

ירקות שגם מתאימים למרק -> סלט \ משהו אחר מירקות כאלה
סלט עייף -> מרק ירקות וקוסקוס
מרק ירקות עייף (ונגמר הקוסקוס) -> ריזוטו (או עם אורז לריזוטו או עם פתיתים)

כרוב גזר וכאלה -> סלט ירקות (רוטב בנפרד) + אורז
סלט לא רטוב ועייף + אורז עייף -> אורז מוקפץ עם ירקות (וביצה וחלבון סויה או משהו).
סלט לא רטוב ועייף + דפי פילו -> אגרול