מזכיר לי, הייתה לי חברה כזו. כשהיא הייתה קונה תיק (ב- 700-800 ש"ח) היא לא הייתה קונה אחד, היא הייתה קונה 5-6, שניים בשבילה, תיק טוב חבל לא לקנות צבע נוסף ועוד בשביל החברות... ביטוחים היו מכל סוג בשתי חברות, שיהיה, יותר בטוח...לבשמים כבר לא היה לה מקום על המדף.
דיברנו הרבה גם על נושא ההוצאות וגם על נושא גבולות אז טוב, היא תיקח מאמן בשביל זה.
ומנגד אני יכול לתת לך מקרים כאלו:
לפעמים לשלם המון, נותן אחלה מוטיבציה להצליח.
תואר.
פסיכומטרי.
גמילה ממשהו.
החברה שלך היא מעידה על הכלל? איני יודע...
יש מצב שהיא כושלת מהבחינה הזאתי והיא צריכה "מישהו" סמכותי בתשלום שיגזור לה את הויזה, כי היא לפחד לא תוכל.
נכון, זו הוצאה, אבל הוצאה שתצדיק את עצמה.
אמא שלך [או אמא שלי אם אתה נפגע], היא בטטה, יש לה סכרת והיא לא עושה ספורט כלשהו וגם כל היום שומרת על הנכדים. מדי פעם היא אוכלת גם את הממתקים שהיא מביאה להם.
אם תמשיך ככה, תהייה סיעודית עוד 5 שנים. [ע"פ הרופאים שלה + המטפלים הלא-קונבנציונאליים שלה]
גישתך ה"מחנכת" :
אתה:
"אמא, why like this? אולי תפסיקי ללעוס שטויות ותלכי קצת לריקודי הורה/שחייה/הליכה/טיול גמלאים?"
אמא: "אל תחנך אותי, ככה גידלתי אותך ויצאת בסדר גמור."
גישתי:
"אמא, שכרתי לך מאמן אישי שיהיה איתך כל יום שני בשעה 18:00 הוא יתאמן איתך, הליכה קצרה ויישב איתך על התזונה.
הוא עלה לי 1000 ש"ח (אבל יחסוך לי את המטפלת בכמה שנים), אשמח שהם לא יילכו לטמיון ותתמידי. אפילו שיעור שניים"
אמא תעשה פרצוף עצבני אבל יש מצב שלפחות תנסה...