בסופו של דבר במלחמה האמיתית הפסדנו, מלחמת ההסברה, האויבים שלנו התכוננו שנים לרגע הזה וראינו כמה זה השפיע בכל הזירות בשלושת השנים האחרונות, אם זה מאמברגו נשק, סנקציות כלכליות, הפסקות אש עקב לחץ בינלאומי, נסיגה משטחים כבושים, והסכמים שאנחנו בכלל לא רוצים וטובים לנו.במקום לתת תקציבים כמו אויבינו להשפעה על דעת הקהל, אם זה בערוץ תקשורת זר כמו אל גזירה או תקצוב הפגנות ואוניברסיטאות(דור העתיד), צבא בוטים, ועמודי "הסברה" במדיות החברתיות במשך השנים העדפנו לתקצב תפילות.
בזמן ששרים בממשלה במקום להבין שכל העולם מסתכל עלינו ורק מחכים לאיזה ציטוט מהם ליצירת רייטינג ואנטישמיות, חושבים רק על הקולות שלהם בבחירות הבאות וריצוי קהל היעד שלהם במקום לחשוב על טובת המדינה.
אפילו אחרי הטבח שאיראן עשתה, במלחמה נגדר איראן הנראטיב היה נגדנו עקב ההשקעה העצומה שהאובים שלנו עשו שם במדיה וההשפעה על אירופה וארה"ב כלל הנראה הביאו לסיום המלחמה גם
ניתן לראות בסקרים ברחבי אירופה וארה"ב שהדור הצעיר שהוא יהיה דור העתיד שונא את ישראל ברובו, וככל הנראה זה ישפיע עלינו עוד יותר, אם היום אנחנו מפסיקים מלחמות עקב לחץ בינלאומי, מה יהיה שהלחץ יהיה יותר גדול? האם נוכל ליזום התקפות? האם נוכל לייבא נשקים או חומרים ומתכות להכנת נשקים במדינה שלנו?
ואם כן למי נמכור טכנולוגיות במידה ויהיו סנקציות כלכליות על חברות ישראליות?
המערכה הזו ממש לא הוכרעה. הזיכרון הציבורי הוא קצר להחריד בשבועות ניתן להכתיר או לחסל אג'נדות/ מנהיגים.
טרמפ רק לפני "חצי שעה" הוצג כפוליטיקאי גמור, מושפל, ונרדף משפטית. היו בטוחים שהוא סיים את הקריירה שלו. זמן קצר אחר כך המציאות התהפכה והוא חזר בגדול לשלטון.
תודעה ציבורית אינה איזה חוק טבע היא יותר סוג של פלסטלינה. היא נבנית, מתפרקת ונבנית מחדש.
גם אם ישראל נמצאת כיום בעמדת נחיתות בזירת דעת הקהל, אין סיבה להתייחס אליה כאל גזירת גורל. דיי עם התבוסתנות והבכיינות הזו, שמשחקת לידי מי שמשחק לנו בראש.
מה שכן, הגיע הזמן להפסיק להתייחס להסברה כאל קישוט דיפלומטי שמוציאים מהמחסן רק בזמן מלחמה. זו חזית לכל דבר. חלק מהביטחון הלאומי שלנו.
אני מקווה שתקום כאן מנהיגות הסברתית פחות מתנצלת, פחות מגמגמת, שיותר בטוחה בצדקת דרכה.
כזו שלא רק מגיבה להאשמות, אלא מספרת ביוזמתה את הסיפור הישראלי. לא רק מה אנחנו עושים פה, אלא למה?
"אָז אָמַר הַשָּׂטָן: הַנָּצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכַל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלֵי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אֶטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וָמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק...."
מי שכתב את החלק מהשיר האלמותי הזה הוא נתן אלתרמן.
הניצחון הגדול ביותר של הפסימיות אינו כשהיא צודקת, אלא כשהיא מצליחה לשכנע אנשים שאין טעם לנסות.
יש אמירה שמיוחסת לדוד בן גוריון לפיה "בישראל, כדי להיות ריאליסט, אתה חייב להאמין בניסים"
תודה על הציטוט, זה בול פה.