אני מבין שעשית את ההחלטה רק על פי שיקולים של מה שעניין באותה התקופה?
לא עניין אותי כלום. עניין אותי כירורגיה והלכתי לטעום כל מיני חלקים מהתחום הזה.
לב חזה היו ניתוחים ארוכים מאוד עם פוטנציאל ממש גבוה לסיבוכים ואיכות חיים מחרידה. לא התחשק לי לנסוע לביח ב4 בבוקר שאני בת 50.
אאג קצת הגעיל אותי האמת עם כל ההפרשות והנוזלים שיוצרים מהחורים אליהם דוחפים מצלמה. (סליחה)
פלסטיקה הרגיש שהם מתעסקים בעור ופצעים רוב הזמן ולא אהבתי וגם היית מושכנעת בתור בוגרת חול שאין לי שום סיכוי להתקבל.
עיניים הרגשתי קצת מוזר ללמוד שש שנים בשביל לעסוק באיבר כל כך קטן
גניקולוגיה הפחיד אותי עד מוות לקחת אחריות על 2 אנשים בו זמנית במיוחד בסיטואציה שדברים יכולים להידרדר במהירות מטורפת ולהיגמר בתוצאה מחרידה.
בקיצור אתה מבין את הלך הרוח. לא אהבתי כלום.
אחרי הסטאז הרגשתי שאני קצת מאבדת כיון ופתחתי את האתר של המועצה המדעית ועברתי התמחות התמחות (רק כירורגית כי זה מה שמעניין אותי) וקראתי את הסילבוס ניסיתי להבין על מה מדובר ומה זה המקצוע כי בלימודים אנחנו נחשפים לממש מעט מכל תחום. למשל כלי דם אפילו לא היה לי סבב ועיניים היה סבב של שבועיים. לא חושבת שאפשר להבין משהו על התחום משבועיים.
בסופו של דבר בחרתי במקצוע שלא עניין אותי אבל היו בו ניתוחים קצרים יחסית, גיוון ממש משמעותי וחיים יחסית קלים מבחינת כוננויות. אז שאני אהיה בכירה לא יציקו לי יותר מידי. בסופו של דבר זו היתה ההחלטה הנכונה עבורי כי זה מקצוע ממש רחב ומצאתי את התחום שאני ממש אוהבת ומאוד נהנת ממנו. אם החיים היו מובילים אותי לתת אחר כנראה שהייתי מוצאת גם בזה עניין. מצד שני אני עדין בשלב של התת אז אין לי פרספקטיבה של עשר שנים במקצוע כבכירה. יכולה להגיד בכנות שבשנים הראשונות ישבתי בישיבות בוקר ולא הבנתי מה אני עושה שם כי זה פשוט לא מעניין אותי. אבל זו היתה חשיבה לא נכונה. לא עניין אותי כי הסתכלתי על המקצוע מהזוית הלא נכונה. הסתכלתי על השלב שאני נמצאת בו. חיפשתי את הדיון על איך ולמה לשחרר מישהו מהמיון או איך לבדוק מטופלים במרפאה ולא חשבתי על ההמשך. שהעמקתי בידע והבנתי מה קורה ואיך אני אמורה לגשת לדברים ואיך מתכננים ניתוח איך פותרים מקרים מסובכים ומה עושים שהניתוח מתפקשש זה הפך להיות מאוד מאוד מאוד מעניין.
מה אני מנסה להגיד. אתה כנראה תמצא עניין בכל תחום.
1 ) בדיעבד האם התמחות בבית חולים גדול לעומת קטנה שווה את העומס והמחיר נפשי ?
2) מה הייתם עושים אחרת ?
3) האם יש התמחות אחרת שהייתם בוחרים כיום לאחר מה שאתם יודעים?
1) שאלה ממש קשה. אני רציתי להיות בביח גדול על מנת לראות את כל המקרים ואת כל הסוגים. לא יודעת אם זו היתה החלטה נכונה בחלק מההתמחות באמת שאיבדתי את שימחת החיים ולא יודעת אם זה היה שווה את זה. מצד שני לא יודעת איך היתה נראית ההתמחות במקום אחר אז קשה לומר. מניחה שבכירורגיה אתה צריך למצוא יחידה טובה וזה לא אמור לשנות לך יותר מידי אם הפנימיות שם טובות או לא. אם היחידה טובה באים אליה הרבה אנשים ויש מספיק גיוון.
2) ואללה לא יודעת. כנראה שהייתי נסגרת על התמחות מוקדם יותר ולא מבזבזת זמן בלחפש תקן.
3) כן, פלסטיקה. התחום היחיד בכירורגיה שאתה יכול להתחיל לנתח מהיום שאתה מסיים את ההתמחות כי אתה נותן שירות פרטי שאי אפשר לקבל אותו בציבורי. או הרדמה כי יש את הפרוצדות עם הידיים אבל יש גם המון זמן רגוע ויושבים רוב הזמן. מצד שני הם עושים תורנויות לנצח. מצד שלישי הרמה שלהם זה פשוט משהו מטורף ומעורר קינאה ויש להם תחום מאוד רחב אז זה די נחמד.
כרגע מכוון לא.א.ג- בעיקר ממחשבה שזה גם קליניקה פרטית הרבה הליכים קטנים אלקטיבים אך גם משלב ניתוחים גדולים וקטנים כאחד.
אוקיי אני חייבת לדייק אותך כי זה לא נכון. התחום של אאג הוא מאוד רחב ויש לך ניתוח סינוסים או אוזניים שהם מגרדים שם משהו במשך 4 שעות, וניתוחי ראש צוואר או בסיס גולגולות שזה אלוהים ישמור. א ב ל בתור בכיר אתה תעשה תחום סופר סופר סופר צר ותתעסק בעיקר בו. אז אם אתה מומחה לסינוסים זה פחות או יוותר מה שתעשה ולא תעשה שום ניתוח ענקי של בסיס גולגולות. כנל אם אתה מומחה ראש צוואר אתה לא תעשה ניתוחי אוזניים בכלל.
מניחה שתעשה את הניתוחים הקטנים של התחום אבל הניתוחים הקטנים שכולם עושים הופכים להיות ממש מעשעמים ממש מהר.
בקשר לבכירים הממורמרים. תראה יש אותם בכל מקום ובכל מקצוע. תנסה להתעלם מזה ולהסתכל על המקצוע הכי אוביקטיבית שאתה יכול. עזוב את כל התחרותיות והמתמחים שלא חברים ובכירים שלא מלמדים זו רק מחלקה אחת מעפנה.
כל התמחות וגם הנחשקת ביותר זה הכל אותו דבר מרפאה חנ מרפאה חנ. אם יש לך עניין ובאאג בהחלט יש Work life balance אז אחלה. אתה לא חייב להיות מאוהב במקצוע מספיק שזה יעניין אותך מספיק לעבור שלב א וב ובסוף תיהיה לך איכות חיים. חייבת לכתוב משהו חיובי, אחרי ההתמחות החיים שלך יראו כמו שאתה רוצה. אם אתה רוצה לנתח אתה תיהיה כל היום בביח ותרדוף אחרי הניתוחים. אם אתה זורם על הניתוחים הקטנים או אין לך כוח למירוץ הבלתי נגמר הזה אתה תמצא חצי מישרה בביח ושאר הזמן תיהיה בקופה. או בים תלוי מה זוגתך עושה וכמה כסף אתה צריך.
אם אין לך כוח יותר לעבוד במשכורת רעב (בביח ) ולא יבוא לך לנתח כל קופה תחטוף אותך לאיזה תקן שאתה רק רוצה לשבת כל היום במרפאה ולהעביר כרטיסים. זה אומנם איכות חיים אבל משמעמם ממש וכן סבלת 5 שנים התמחות מאוד קשה מסכימה איתך.
אני אכתוב משהו מאוד שנוי במחלוקת אבל אני באמת מאמינה בו, אתה תאהב כל מקצוע שתעשה כי אתה אוהב רפואה. תבחר מה יתן לך איכות חיים הכי טובה. ואם זה לנתח אז כן לנתח וההתמחות היא סיוט ואחרי ההתמחות צריך להמשיך את המירוץ מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה.
כירורגיה זה כל הזמן לרצות לנתח. כל הזמן. זה לא משתפר ולא עובר ולא כלום. אתה יוצא מהתתמחות עם מינימום סקילז משם אתה ממשיך לפלו בחול מעביר את כל המשפחה למדינה אחרת משלם הון עתק ועדין לא מקבל את כל הניסיון שאתה צריך. רק אחרי כמה שנים במקצוע אתה מתחיל להיות טוב (כל מקצוע כירורגי באמת) ובזמן הזה אתה חייב כל הזמן לשאוף לנתח וכל הזמן לשאוף ללמוד דברים חדשים. וזה מאוד קשה בגיל 40 מניסיון. אם מחר יש לי ניתוח שלא עשיתי הרבה זמן או שאני לא סגורה עליו אני לומדת. רואה עוד וידאו וקוראת שוב בספר ואני כבר זקנה והילדים אכלו לי את הראס וזה קשה לשמור על הריכוז הזה כל כך הרבה שנים. זה לא נגמר, וזה ככה בכל מקצוע ברפואה אבל בעיקר בכירורגיה שהידיים שלך עושות את הרפואה ולא פרוטוקול טיפולי שכתוב באפ טו דייט (בלי לזלזל בפרוטוקלים טיפולים שמצילים חיים כמובן).
